שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה׃

שבעת ימים יאכל מצות, וביום השביעי חג לה׳. אבן עזרא מבאר בקצרה שזאת היא העבודה שנצטוו עליה. חזקוני מוסיף ששבעת ימי אכילת המצה חזרו ונשנו כאן בשביל ביאת הארץ, ומעיר בשם רבותינו שאלה למה לא הזכיר הכתוב לחוג את היום הראשון אלא רק את היום השביעי. הפסוק חוזר על מצוות אכילת המצה בשבעת ימי החג ועל קדושת היום השביעי כחג לה׳, בהקשר של הכניסה לארץ. חזרה זו מדגישה שמצוות הפסח אינן חד־פעמיות אלא נוהגות לדורות, ומעוררת את השאלה מדוע נתייחד היום השביעי בלשון ״חג״ ולא הראשון.