שְׁמוֹת י״ב · נ״א

וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן:

ויהי בעצם. לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו, שדבר השם למשה לקדש הבכורים ובחצי הלילה היתה מכת בכורים, ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם

ויהי בעצם היום וגו' - אף על פי שכבר (נאמר) זה למעלה חוזר וכופלו עתה, לומר לך שביום שיצאו אמר הקב"ה למשה: קדש לי כל בכור.

ויהי בעצם היום הזה דבוק הוא לפסוק שלאחריו ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה׳‎ את בני ישראל מארץ מצרים, וידבר ה׳‎ אל משה בחצי הלילה בשעת מכת בכורים לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם וראיה לדבר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'

[על צבאתם פי׳‎ בצבאותם].

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה׳ וְגוֹ׳. כְּבָר נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה לְמַעְלָה (פסוק מא), וְיֵשׁ כַּמָּה שִׁנּוּיִים בֵּין שְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ, כִּי לְמַעְלָה אָמַר ״יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳״ (שמות יב:מא), מַשְׁמָע כְּאִלּוּ יָצְאוּ מֵעַצְמָם, וְכָאן נֶאֱמַר ״הוֹצִיא ה׳״. לְמַעְלָה אָמַר שֶׁיָּצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ וְלֹא הִזְכִּיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָאן אָמַר ״הוֹצִיא ה׳ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְעוֹד שֶׁאָמַר ״עַל צִבְאֹתָם״ (שמות יב:נא), מַשְׁמָע שֶׁ״צִּבְאוֹת״ לָאו הַיְינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה, שֶׁהָעֵרֶב רַב שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְיָצְאוּ מֵעַצְמָם מִמִּצְרַיִם קָרָא הַכָּתוּב ״צִבְאוֹת ה׳״, כִּי חֲבִיבִים הַגֵּרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בִּכְלַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם ״צִבְאוֹת ה׳״ הֵם גַּם כֵּן, כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ״יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳״ עַל הַגֵּרִים שֶׁיָּצְאוּ מֵעַצְמָם וְלֹא הוֹצִיאָם ה׳. אֲבָל בְּפָסוּק שֵׁנִי אָמַר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ שֶׁהוֹצִיאָם ה׳ ״עַל צִבְאֹתָם״, נוֹסָף עַל אוֹתָן הַצְּבָאוֹת שֶׁיָּצְאוּ כְּבָר מֵעַצְמָם. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וָאֵרָא (שמות ז, ד) ״וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבִין לוֹמַר שֶׁעַל קְהַל גֵּרִים אָמַר ״וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי״, עַל כֵּן הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ ״אֶת עַמִּי״. כִּי בְּלִי סָפֵק שֶׁגַּם יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ ״צְבָאוֹת״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא מִלָּה מוּרְכֶּבֶת: ״צָבָא אוֹת״, רוֹצֶה לוֹמַר: צָבָא שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהֶם אוֹת. וְאָמְרוּ זֶה עַל אוֹת שַׁבָּת, מִילָה וּתְפִלִּין, כִּי שְׁלָשְׁתָּן נִקְרְאוּ ״אוֹת״, וְטַעֲמוֹ יָדוּעַ. וְאָמַר בִּשְׁנֵיהֶם ״וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, כִּי בָּעֵרֶב רַב הֻצְרַךְ לוֹמַר כֵּן שֶׁיָּצְאוּ לְעֵין כֹּל וְלֹא יָרְאוּ מִן פַּרְעֹה מַלְכָּם, וּבְיִשְׂרָאֵל הֻצְרַךְ לוֹמַר כֵּן לְהוֹרוֹת שֶׁיְּצִיאַת מִצְרַיִם הָיְתָה בַּיּוֹם מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר לג, ג) ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, א) ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, פֵּרְשׁוּ רַשִׁ״י וְהָרַמְבַּ״ן שֶׁבַּלַּיְלָה נָתַן לָהֶם רְשׁוּת לָצֵאת, וּמַהֲרִי״א פֵּרֵשׁ שֶׁמִּלַּת ״לַיְלָה״ מוּסָב עַל ״וְעָשִׂיתָ פֶּסַח״.

וַיְהִי בְּעֶצֶם וְגוֹ׳. הוֹדִיעַ הַדָּבָר בְּסָמוּךְ לַעֲשִׂיַּת פֶּסַח, לוֹמַר כִּי זֶה גּוֹרֵם גְּמַר הַיְּצִיאָה, כִּי זוּלַת זֶה לֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת לָצֵאת, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יחזקאל טז:ו) בְּפָסוּק ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ״ וְגוֹ׳: