תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

תושב ושכיר לא יאכלו מן הפסח. רש״י מבאר ש״תושב״ הוא גר תושב ו״שכיר״ הוא גוי, ושואל מדוע נאמר דבר זה והלוא ערלים הם ונאמר כבר ״וכל ערל לא יאכל בו״, ומשיב שהכתוב בא לרבות כגון ערבי מהול או גבעוני מהול שהוא תושב או שכיר - שאף שהם מהולים אין הם אוכלים בפסח. אבן עזרא מסביר ש״תושב״ הוא מישראל, ושהתושב והשכיר לא יאכלו בפסח אם לא ישחטו על השה כמשפט כל העדה. הפסוק ממעט מאכילת הפסח את מי שאינו נמנה על עדת ישראל בברית מלאה, ומדגיש שההשתתפות בקרבן מותנית בהשתייכות לעם ולא רק במילה.