שְׁמוֹת י״ב · מ״ג

זאת חקת הפסח. בְּי"ד בְּנִיסָן נֶאֶמְרָה לָהֶם פָּרָשָׁה זוֹ:

כל בן נכר. שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְאֶחָד הַגּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד בְּמַשְׁמָע (מכילתא):

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן דָא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְיִשְׁתַּמַד לָא יֵכוּל בֵּהּ:

ויאמר. בעבור שהזכיר ליל שמורים והוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח השלים לפרש חקת פסח דורות והנה לא הזכיר דבר המשקיף והמזוזה, ולא הזכיר על מצות ומרורים, כי כבר הזכירו בפסח מצרים, והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים, והוסיף מצות אחרות רק מצות המשקוף והמזוזה, אינה מענין אכילת הפסח, הלא תראה בתחלת הפרשה, כל בן נכר לא יאכל בו, והטעם כמו ממנו, כי נכון הוא בלשון הקדש, גם בלשון ערבי לומר כך וכמוהו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח לב):

זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. לְדוֹרוֹת בְּעִנְיַן הָאוֹכְלִים וְהַמָּקוֹם, כִּי אָמְנָם הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה חוּץ מִשְּׁתֵי אֵלֶּה לֹא נָהֲגוּ לְדוֹרוֹת, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים צו.) אֵין פֶּסַח דּוֹרוֹת טָעוּן הַזָּאָה עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן.

זאת חקת הפסח פרשה זו לדורות נאמרה,

לא יאכל בו ממנו, כמו והנותר בבשר ובלחם.

וַיֹּאמֶר ה׳ וְגוֹ׳ זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. קָשֶׁה, לָמָּה לֹא אָמַר ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה. וּלְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ (שמות יב:ג) כִּי פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּי״ד בְּנִיסָן, לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר ״דַּבֵּר״ כִּי הִיא סְמוּכָה עִם ״דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״ שֶׁאָמַר שָׁם. וְיֵשׁ לָתֵת טַעַם לָמָּה לֹא נִכְתְּבָה בִּמְקוֹמָהּ, כִּי לְצַד שֶׁמִּצְוָה זוֹ בִּשְׁלֵמוּת יֶשְׁנָהּ כְּפֶסַח דּוֹרוֹת נֶאֶמְרָה אַחַר יְצִיאַת מִצְרַיִם, לוֹמַר כִּי כָל זֶה בִּשְׁלֵמוּת מְעַכֵּב לְדוֹרוֹת.

וְרָאִיתִי מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (שמות רבה יט,ה) שֶׁהוֹצִיא ה׳ רוּחַ מִגַּן עֵדֶן, וּבִשֵּׂם פִּסְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְנִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, בְּבַקָּשָׁה הַאֲכִילֵנוּ מִפֶּסַח שֶׁלְּךָ. אָמַר לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם נִימוֹלִים אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים, דִּכְתִיב ״זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח״ וְגוֹ׳. מִיָּד נָתְנוּ עַצְמָן וּמָלוּ וְכוּ׳, עַד כָּאן. הִנֵּה לְפִי מִדְרָשׁ זֶה לֹא קָשֶׁה לָמָּה לֹא אָמַר ״דַּבֵּר״ וְגוֹ׳ אוֹ ״לֵאמֹר״, כִּי פָּרָשָׁה זוֹ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה, וְצִוָּה אוֹתָם ״כָּל בֶּן נֵכָר״ וְגוֹ׳, וְאַחַר שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְצַד אֲכִילַת פִּסְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הַמְבֻשָּׂם מָלוּ עַצְמָם.

וְקָשֶׁה לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ, אֵיךְ יָכוֹל לִיתֵּן לָהֶם מִפִּסְחוֹ, וַהֲלֹא אֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו? וְאוּלַי שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּמּוֹלוּ, וּכְשֶׁיִּמּוֹלוּ יִהְיֶה כְּמוֹ כֵן פִּסְחֵיהֶם כְּפִסְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מְבֻשָּׂם. וְרָאִיתִי רְאָיָה לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא רָצוּ לִמּוֹל מִמַּה שֶׁאָמַר בִּיחֶזְקֵאל (כ:ח) ״וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי וְגוֹ׳ וָאוֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם״, הֲרֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲשׂוֹת מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ: