וַֽיהֹוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ {פ}

וישאלום. אַף מַה שֶּׁלֹּא הָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶם הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם, אַתָּה אוֹמֵר אֶחָד? טֹל שְׁנַיִם וָלֵךְ.

וינצלו. וְרוֹקִינוּ:

וַייָ יְהַב יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וּשְׁאֵילִנוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם:

וינצלו. לא מצאנו גזירת הצלה מהבנין הקל, רק מהנוסף אי מהדגוש, ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו, ובין ויצל אלהים (ברא' לא ט), רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול, ולא כן בדגוש:

נתן את חן העם - לתת להם במתנה, כדכתיב באלה שמות: ונתתי את חן העם בעיני מצרים.

וישאילום - מצרי לישראל ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים. השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל) [נ"א ששואל] את הדבר קרוי פועל ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל. משאיל נותן לו מה ששואל.

וינצלו את מצרים - עדיי טוב מלבושיהן שאלו ונתנו על בניהם ועל בנותיהם, וכדכתיב: ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב.

וה׳‎ נתן את חן העם לקיים מה שנאמר ונתתי את חן העם וגו'.

וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁנָּתַן ה׳ חֵן הָעָם בְּעֵינֵי הַמִּצְרִים, וּבָזֶה הָיוּ הַמִּצְרִים מַשְׁאִילִים אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, וּמֵחֲמַת זֶה הִצְדִּיקוּ הַדְּבָרִים, כִּי אֵין כַּוָּנָתָם לָלֶכֶת בְּהֶחְלֵט, שֶׁאִם כֵּן הָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵם לָקַחַת מֵהֶם לְהַרְוִיחַ יוֹתֵר, וּבָזֶה ״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״. וְהִנֵּה הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִרְאֶה כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ (ברכות ט,א), כִּי לְצַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל חִבְּבוּ דְּבַר הַיְּצִיאָה וְלֹא חָשְׁשׁוּ לַהֲנָאַת מָמוֹן, הוּא הַדָּבָר וְהוּא הַסִּבָּה שֶׁהִפְלִיאוּ לְהַרְוִיחַ, וּזְכוּתָם עוֹמֶדֶת לָהֶם.