שְׁמוֹת י״ב · כ״ד

וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם:

ושמרתם. רבים חשבו, כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת חיוב לדורות, בעבור כי "הדבר הזה" סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו, ועוד כי כתוב אחר כן, אשר פסח על בתי בני ישראל (פ' כז) ובדרך הסברא נכון היה לולי קבלת האמת הנגמרת, הנה הנכון שמלת "הדבר הזה" שב אל ושחטו הפסח, וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו, ועצם לא תשברו בו, ובן נכר ותושב וערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. הִנֵּה פְּשַׁט הַכָּתוּב יַגִּיד כִּי גַּם לְדוֹרוֹת יְצַו דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן, וְלֹא רָאִינוּ שֶׁעָשׂוּ כֵּן קַדְמוֹנֵינוּ, גַּם רַבּוֹתֵינוּ לֹא צִוּוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְנִרְאֶה כִּי מִמַּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב לְחָק לְךָ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחָזַר לוֹמַר וּלְבָנֶיךָ, גִּלָּה הַמְכֻוָּן שֶׁהוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, שֶׁאֵין הַדְּבָרִים שָׁוִים בּוֹ וּבְבָנָיו, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק עוֹלָם״, וּמֵאָמְרוֹ ״לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ״ הֲרֵי זֶה מְפָרֵשׁ הַמְכֻוָּן שֶׁאֵינָם שָׁוִים בַּדָּבָר. ״לְחָק לְךָ״ הוּא כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן, ״וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם״ פְּרָטִים מֵהָעִנְיָן, וְסָמַךְ הַכָּתוּב עַל שֶׁיָּבֹא בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים הַפְּרָטִים שֶׁהֵם נוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת וְשָׁלַל בָּהֶם פְּרָטִים שֶׁאֵינָם לְדוֹרוֹת שֶׁלֹּא הִזְכִּירָם בָּהֶם, וְגַם כָּאן בֵּאֵר הַדְּבָרִים בְּאָמְרוֹ ״וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף״ שֶׁיִּנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ מָצוּי לְדוֹרוֹת.