הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

החדש הזה. הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (מכילתא). וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, עַל חֹדֶשׁ נִיסָן אָמַר לוֹ, זֶה יִהְיֶה רֹאשׁ לְסֵדֶר מִנְיַן הֶחֳדָשִׁים, שֶׁיְּהֵא אִיָּר קָרוּי שֵׁנִי, סִיוָן שְׁלִישִׁי:

הזה. נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה, בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ (שם). וְכֵיצַד הֶרְאָהוּ? וַהֲלֹא לֹא הָיָה נִדְבָּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם? שֶׁנֶּ' "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה'" (שמות ו'), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ" (ויקרא ז'), "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה" (במדבר ט"ו)? אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה נֶאֶמְרָה לוֹ פָרָשָׁה זוֹ וְהֶרְאָהוּ עִם חֲשֵׁכָה:

יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחִין קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא:

החדש הזה. א"ר יהודה הפרסי, כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים, וראיתו "ושמרת את החקה הזאת למועדה" (יג י) כי שנת לבנה איננה שוה, כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום, ולא דבר נכונה, זעתה אפרש לך, ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות, עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ"ז יום ושלישית יום בקירוב, והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה, והנה בשובה אל ראש מזל טלה, לא מצאה השמש שם, כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ"ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה, והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש, גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות, שני ימים, וקרוב מ"ה שעות, התחברו שניהם לסוף כ"ט יום וחצי, וב' ידות שעה, וע"ג חלקים מחלקי ישראל והשנה באמת היא לשמש לבדו, כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף, שהם ד' תקופות השנה, ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה, והוא ילך בגלגלו שס"ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית, ובעבור זה נקרא שנה, והנה אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש דבר, רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה, ובעבור זה נקרא חדש גם ירח, בעבור חדוש אור הלבנה, כי אין לה אור בראיות גמורות כי אם מהשמש, על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה, אם היה בראש הטלה או בזנבו, ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים, ובעבור ששנת הערלים קרובה אל שנת החמה וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנה בשנת החמה, חלקו ימי השנה על שנים עשר, וקראו לכל חלק חדש, בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה, וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה, ותחלת החדש מליל ראות הלבנה, וראו כי י"ב חדש יש בשנת החמה, לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה, כי אין בין שני המספרים רק י"א יום, על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה, וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י"א יום, עד שיהיו ל"ג שנות חמה הם ל"ד שנות הלבנה, כי אלה אינם על דרך התולדות והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו, כי אמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה'" (דבר' טז א), והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו, וככה קרא חג השבועות, חג הקציר (כג טז), וסכות, חג האסיף (שם שם), כי הקציר והאסיף תלוים באביב, וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה וככה סכות והנה צוה לשמור ימי חדש הלבנה, ויהיו המועדים זמניהם שמורים ומשה לא הזכיר בתורה שנספד י"ב חדש או י"ג, רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור, והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי"ב חדש או י"ג וככה כתוב בחדש השני (במד' י יא) בחדש השלישי למטה יט א), וכולם על דרך הזה, וניסן ואייר וסיון, וכל שמות החדשים, אינם לשון קדש כי אם לשון כשדים, על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם, רק בנבואות זכריה, ודניאל, ועזרא, ומגילת אסתר שהיו בגולה וככה הפי' בחדש הראשון שנקרא ניסן בלשון כשדים, רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג' חדשים בדרך אחרת, ירח זיו (מ"א ו א) בירח האיתנים (שם ח ב) בירח בול (שם ו לח) ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר, כי כן כתוב הוא החדש השני (מ"א ו א) הידוע שהוא שני לראשון לחדשי ישראל, ומלת למלך שלמה (שם) אינה דבקה עם החדש, רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה (שם), כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנה שמלך הוא, והעד שהוא שכתוב בדברי הימים, בחדש השני בשנת ארבע למלכותו (ד"ה ב ג ב), ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות, כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו וימעט וירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע, על כן לא נמצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אביב, ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים, ע"כ היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם, באי זה חדש שיהיה נמצא, כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה, ועתה אתן לך כלל, אעפ"י שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור להם, כי אם לב"ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב ככתוב במשנה והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים, ואם לא נמצא אביב מה נעשה, ויש לתמוה מזה תמיה גדולה, איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן, והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרם בכל זמן, ויש כרת על אכילת חמץ בפסח, ועל אכילת יום הכפורים, והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש, אם כפי המהלך האמצעי, או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות שפעמים יהיה בין מולד העבור למולד האמתי, פעם להוסיף ופעם לגרוע קרוב מי"ד שעות, ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה, ופעמים בא בקצרה, וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות, וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד, כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוקא יותר מג' שעות, ואם על הראייה סמך, היה לו לפרש על איזה המקום היא הראיה, כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות, על חלוף המראה באורך וברוחב, וגבהו ושפלתו ואוירו, ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, ואם לא היה האויר זך, הנעשה ר"ח שני ימים מספק, וזה לאות כי סמוך על קריאת ב"ד בכל דור ודור והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב"ד שבע שנים בכל י"ט שנה שהם רל"ח חדשים, והם ו' אלפים יום תתקל"ט, גם שתי שלישיות יום, גם תקצ"ה חלקים, ואלה הם י"ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת, ואל תחוש לשעה ותפ"ה לחשבון תקופת שמואל, וידענו כי לא נעלם ממנו זה, רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו, כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט' ימים, ואל תתמה ע"ז, כי היה אמרה הברייתא הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנת העולם ויעשה מהם חדשים, ויתן לכל חדש כ"ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, שהם תש"כ חלקים, והנה חסר ע"ג חלקים, והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום, והנה יהיה המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה, והנה התברר לך, כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה, וחדשינו תמיד חדשי הלבנה, וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה, הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלוין בבית דין דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני (דה"ב ל ב) ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב, כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז"ל, למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני והנה יראה אם דבריהם אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות, האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור, ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו, ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה, והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון, והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים, וכן לא יעשה, כי השם לא צוה לעשות חג הפסח בחדש השני, רק על אכילת הפסח לילה אחד, כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל, וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל, גם הוא אמר בתפלתו, זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ, ג,), והנה עתה אפרש לך, דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל, בהכנס החדש הראשון שיעשה פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי (דה"ב ל נ) והנה עיבר השנה, והפסח שעשה פסח ראשון היה ובמועדו נעשה, והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב (דה"ב ל יה), ואם לא נעשה במועדו למה נגעם השם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו, ואלו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם ושמע השם. תפלתו וירפא העם (שם שם כ), ואם טען הטוען הלא החכמים ז"ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר השנה או לא, והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חדש, ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון, ע"כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים, ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו, וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה, וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים, והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל, וככה כתוב, ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני (מ"א ו א), והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה, והתשובה כבר הזכירו חז"ל, כי ארבעה ראשי שנים הם, וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בהחדש השביעי בעשור לחדש, ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה, במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דבר' לא י) למען ישמעו ולמען ילמדו (שם שם יב) ואם תחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות, והנה חצי שנה עמדו בטלים, וכתוב חג האסיף תקופת השנה (למטה לד כב), ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שם כג טז), ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו, ואח"כ ולא תקצרו (ויקרא כה יא), כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן, ועוד אם שמנו תחלת השמיטה ניסן מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת השמיטה, גם לא יזרע בשנת השמיטה, והנה כי דברי חכמינו ז"ל הם נכונים:

ראש חדשים. אמר רבי משה הכהן, אין צריך לומר ראש חדש רק חדש לבדו, כי הטעם יום חדוש אור הלבנה, וכן כתיב חדש ושבת (ישעי' א יג) חדשיכם ומועדיכם (שם פ' יד) מידי חדש בחדשו (שם סו כג), ואחרים טענו עליו, אם כן למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש (במד' כט א) והוא השיב להסיר הספק, גם טענו עליו, ובראשי חדשיכם (שם כח יא), והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה, כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים, ושאלוהו אם כן מה קרבן שאר החדשים, והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה (שם שם יד) בפרשה עצמה וכן אמר, וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת (במד' י י) כי הוא תחלת השנה ואנחנו לא נניח דברי רבותינו ז"ל בעבור סברותינו, כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצצרת, והוא הנכון, לומר חדש או ראש חדש, וכתוב עד חדש ימים (שם יא כ) שטעמו שימלאו ימי החדש שלו:

ראש חדשים וכו' - זהו כר' יהושע שבניסן נברא העולם.

לחדשי השנה - בכל מקום שאומר לכם בחדשים שמיני תשיעי לחדש הזה הם. ולר' אליעזר האומר בתשרי נברא העולם. עיקר פשוטו כך.

החדש הזה לכם - ואף על פי שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהיה ראש חדשים למנות ששי שביעי שמיני תשיעי חדש שנים עשר הוא חדש אדר. ממנו תמנו להיות לכם זכרון, כי בו יצאתם ממצרים. וכשנאמר בתורה: ובחדש השביעי, לירח יציאת מצרים פירושו. וכן רגילים הפסוקים לקחת חשבונם ליצ"מ, כדכתיב: בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו'. וכן בבנין הבית: ויהי בשמונים שנה וד' מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מִכָּאן וָאֵילָךְ יִהְיוּ הֶחֳדָשִׁים שֶׁלָּכֶם, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנְכֶם, אֲבָל בִּימֵי הַשִּׁעְבּוּד לֹא הָיוּ יְמֵיכֶם שֶׁלָּכֶם, אֲבָל הָיוּ לַעֲבוֹדַת אֲחֵרִים וּרְצוֹנָם, לְפִיכָךְ רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, כִּי בוֹ הִתְחִיל מְצִיאוּתְכֶם הַבְּחִירִיִּי.

החדש הזה החדש נקרא חדש וירח בשביל חדוש אור הירח.

הזה זה ניסן שהרי כשהוא אומר חג האסיף תקופת השנה וחג האסיף בצאת השנה צא וראה איזה חדש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה שהשנה יוצאה בו וקרוי שביעי כדפרש בפרשת אמור, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ וגו׳‎ אין אתה מוצא אלא חדש תשרי ולאחר שלמדת ששביעי הוא תשרי ניסן יהיה ראשון, ואעפ״‎י שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חודש ניסן.

הזה נתקשה משה בו לפי שמולדו של אותו ניסן לא נראה עד לאחר י״‎ח שעות ביום רביעי והיה דק מאד. וכן יסד הפייט ועד שלשים מחצות לא ניכר בחוצות. וי״‎א שנתקשה אימת יתקדש החדש אם כשפגימת הלבנה היא לצד צפון או כשהיא לצד דרום עד שאמר לו הקב״‎ה כזה ראה וקדש כלומר כשהלבנה בחידושה פגימתה למטה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול צפון וביושנה פגימתה למעלה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול דרום.

לכם ולא לאומות אחרות שהרי הם מונים לחמה.

ראש חדשים אבל לא לשנים לשמיטין וליובלין לנטיעה ולירקות. שנאמ׳‎ מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואם ניסן הוקבע להיות ראש השנה אמאי לא יצוה הקב״‎ה לקרות בתורה בחג המצות, ועוד מצינו חג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה, ללמדך שמשם מתחלת תחלת השנה.

ראש חדשים שומע אני מעוט חדשים שנים ת״‎ל לחדשי השנה.

ראשון הוא שנאמר שמור את חדש האביב וגו׳‎ סד״‎א יעברו את ניסן אלא אם אמרת כן נמצא עושה ניסן שני והתורה אמרה ראשון לכם-להתחיל בו חשבון חדשי השנה בין שתהיה מי״‎ב חדש בין שתהיה מי״‎ג חדש שהרי לא מצינו אזהרה בתורה שלא למנות רק י״‎ב חדש, אך מצינו כתוב לעשות הפסח ולקראו ראשון החדש שיקרה בו אביב, ולעשות שבועות בזמן שיוכלו להקריב בו בכורי חטים.

ראשון הוא לכם מכאן ואילך הוא ראשון שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם, אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי כדכתיב במלכים בירח האיתנים בחג ומתרגם יונתן בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה.

לחדשי השנה ניסן ראשון אייר שני סיון שלישי וכל שמות החדשים אינן לשון הקדש אלא לשון כשדים לפיכך לא תמצא שם אחד מהם בכל המקרא רק בספר חגי זכריה דניאל אסתר לפי שכל אלה בגולה היו, אך מצינו במקרא שנקראו בלשון אחר ירח זיו בירח האיתנים ירח בול.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. לְפִי שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּאֶצְבַּע הַלְּבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ לוֹמַר ״כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ״, עַל כֵּן אָמַר תְּחִלָּה ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה״, רוֹצֶה לוֹמַר הַחִדּוּשׁ הַזֶּה יִהְיֶה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁתִּרְאֶה חִדּוּשׁ הַלְּבָנָה בִּתְמוּנָה זוֹ, אָז יִהְיֶה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. וְאַחַר שֶׁנָּתַן סִימָן יָדוּעַ אֶל הַיָּמִים שֶׁל כָּל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה לַעֲשׂוֹתָם רָאשִׁים לְכָל יְמֵי הַחֹדֶשׁ שֶׁאַחֲרֵיהֶם, אָמַר בִּכְלָל עַל כָּל הַחֹדֶשׁ ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״, לַעֲשׂוֹת כָּל הַחֹדֶשׁ שֶׁל נִיסָן רִאשׁוֹן לְכָל שְׁאָר חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. וְנָקַט ״לָכֶם לָכֶם״ בְּפַעֲמַיִם, לְפִי שֶׁ״לָּכֶם״ רִאשׁוֹן מְדַבֵּר בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ נִמְסָר כִּי אִם לְבֵית דִּין, וְקָאֵי עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁהִזְכִּיר לְפָנִים. וְ״לָכֶם״ שֵׁנִי לְהוֹרוֹת שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּתִשְׁרֵי כְּדַעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (ראש השנה י:), עַל כֵּן אָמַר ״לָכֶם״ לְהוֹרוֹת שֶׁכָּל הָאוּמּוֹת רָאוּי שֶׁיִּמְנוּ מִן תִּשְׁרֵי רֵאשִׁית הַשָּׁנָה, אֲבָל לָכֶם לְבַד רָאוּי שֶׁתִּמְנוּ מִן נִיסָן כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם תָּמִיד בֵּין עֵינֵיכֶם, כְּמוֹ הַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבָּאוּ לְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ:ח) ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, שֶׁרָאוּי לָנוּ לִמְנוֹת כָּל הַיָּמִים ״אֶחָד בְּשַׁבָּת, שֵׁנִי בְּשַׁבָּת״, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה יוֹם הַשַּׁבָּת תָּמִיד לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֵינוּ הַמּוֹרֶה עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כִּי הַחִדּוּשׁ מוֹפֵת עַל מְחַדְּשׁוֹ, כָּךְ בֶּחֳדָשִׁים צִוָּה לָנוּ לִמְנוֹת כָּל הֶחֳדָשִׁים מִנִּיסָן כָּאָמוּר. לְכָךְ נֶאֱמַר ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם״, אֲבָל לֹא לִשְׁאָר אוּמּוֹת, כִּי אֵין לָהֶם בְּזִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְזֶה מַסְכִּים לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וּצְרִיכִין אָנוּ לִתֵּן טַעַם עוֹד, לָמָּה הִתְחִיל כָּל הַמִּצְוֹת בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְלָמָּה נִסְמְכָה מִצְוָה זוֹ לְמִצְוַת קָרְבַּן פֶּסַח. וְהַבֵּאוּר עַל זֶה הוּא לְפִי שֶׁאֱמוּנַת הַמִּצְרִים הָיְתָה שֶׁמַּזַּל טָלֶה רוֹעֶה לְכָל הַמְּצִיאוּת, כִּי ״מַזָּל מַחְכִּים, מַזָּל מַעֲשִׁיר״ (שבת קנו.). לְפִיכָךְ ״תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵי צֹאן״ (בראשית מו:לד), כִּי אֵין נָכוֹן לוֹמַר שֶׁהַמַּנְהִיג יִהְיֶה מוּנְהָג מִזּוּלָתוֹ כִּי רוֹעֶה הוּא. וְעַל כֵּן צִוָּה ה׳ לִשְׁחוֹט הַפֶּסַח, לְפִי שֶׁמַּזַּל טָלֶה הוּא רִאשׁוֹן וּבְכוֹר לְכָל הַמַּזָּלוֹת, וְעַל יְדֵי שְׁחִיטַת הַטָּלֶה ״יִפְקוֹד ה׳ עַל צְבָא מָרוֹם בַּמָּרוֹם״ (ישעיהו כד:כא), וְאַחַר כָּךְ עַל אֲדָמָה תֵּרֵד עַל כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם. וְהִנֵּה חֹדֶשׁ נִיסָן הוּא זְמַן כְּנִיסַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַזַּל טָלֶה, וְנַעֲשָׂה חֹדֶשׁ זֶה רֹאשׁ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם נֶגֶד עֵינֵינוּ תָּמִיד. וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מִתּוֹךְ מִצְוָה זוֹ יִתֵּן מָקוֹם לַטּוֹעִים לַחֲלוֹק וְלוֹמַר שֶׁמִּפְּנֵי חֲשִׁיבוּת מַזַּל טָלֶה הַמְשַׁמֵּשׁ בְּחֹדֶשׁ זֶה, נַעֲשָׂה חֹדֶשׁ זֶה רֹאשׁ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. עַל כֵּן צִוָּה אֵל חַי מִיָּד לִשְׁחוֹט הַטָּלֶה לְעֵין כָּל רוֹאִים, וּלְקִיחָתוֹ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בַּשְּׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹדֶשׁ, כִּי אָז הַמַּזָּל יוֹתֵר בְּתָקְפּוֹ וְאֵין לְאֵל יָדוֹ לְהַצִּיל אֶת הַצֹּאן אֲשֶׁר תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כִּי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּבוֹהַּ מֵעַל כָּל גָּבוֹהַּ. וְעַל כֵּן הִקְדִּים מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, לְפִי שֶׁצִּוָּה לִקַּח הַשֶּׂה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, עַל כֵּן הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעוֹ מֵאֵיזוֹ יוֹם יַתְחִיל לִמְנוֹת עֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ. וְאָמַר לוֹ ״כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ״ (מכילתא), וּמִן אוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה יִמְנֶה עֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ לְהוֹדִיעַ חֻלְשַׁת בְּכוֹר הַמַּזָּלוֹת, וּבִלְקוֹתוֹ יִלְקוּ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם אֲשֶׁר שָׂמוּ כִּסְלָם בִּבְכוֹר הַמַּזָּלוֹת. וְזֶה טַעַם לְמָה שֶׁמָּסַר לָהֶם מִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, כִּי דַּם פֶּסַח הַיְינוּ לְבַטֵּל דַּעַת הַמַּאֲמִינִים בְּמַזַּל טָלֶה, וְדַם מִילָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּפֶּסַח ״כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ (שמות יב:מח).

וְר׳ מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ הָיָה דּוֹרֵשׁ, (מכילתא ה כח) לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם מִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כוּ׳, וְקָשֶׁה עַל דְּבָרָיו הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה לב ה) בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, בִּזְכוּת שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם וּלְשׁוֹנָם וְהָיוּ גְּדוּרִין מֵעֲרָיוֹת וְלֹא הָיוּ בָּהֶם דֵּלָטוֹרִין. וְעוֹד קָשֶׁה, לְשׁוֹן ״לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם״ הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְלֹא הָיוּ בְּיָדָם מִצְוֹת שֶׁיִּגָּאֲלוּ בִּזְכוּתָם״. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁגַּם ר׳ מַתְיָא סוֹבֵר שֶׁהָיוּ בְּיָדָם אַרְבַּע מִצְוֹת אֵלּוּ, אָמְנָם אוֹתָן הַמִּצְוֹת הֵם בְּשֵׁב וְעַל תַּעֲשֶׂה, וְהָיוּ צְרִיכִין לְמִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם בְּקוּם וַעֲשֵׂה, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כא.) ״מִצְוָה בְּעִידָנָא דְּעָסִיק בָּהּ מַגְּנָא וּמַצְּלָא״. וְכָאן הָיוּ צְרִיכִין גַּם כֵּן הַצָּלָה שֶׁלֹּא לִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבוֹא אֶל בָּתֵּיהֶם, עַל כֵּן הָיוּ צְרִיכִין לְדַם פֶּסַח וּמִילָה לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לְבַטֵּל אֱמוּנַת מַזַּל טָלֶה. וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י ״מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה״.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם וְגוֹ׳. טַעַם כֶּפֶל ״רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא״ וְגוֹ׳, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה הוּא רֹאשׁ, פֵּרוּשׁ מֻבְחָר שֶׁבֶּחֳדָשִׁים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שמות ל:כג) ״בְּשָׂמִים רֹאשׁ״.

וְדִקְדֵּק לוֹמַר לָכֶם, כִּי אֵינוֹ מְשֻׁבָּח וּמְעֻלֶּה שֶׁבֶּחֳדָשִׁים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה יא.) בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִגָּאֵל, כִּי הַחֹדֶשׁ מְסֻיָּם לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה ״רִאשׁוֹן הוּא״, רָאוּי לִהְיוֹת לָכֶם שֶׁיִּהְיוּ מוֹנִים מִנִּיסָן לְצַד מַעֲלָתוֹ.

עוֹד יִרְמֹז בְּאָמְרוֹ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְלֹא אָמַר חֹדֶשׁ זֶה, לִרְמֹז עַל הַיָּדוּעַ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (שמות טו:ב) ״זֶה אֵלִי״, כִּי יִהְיֶה זֶה ״לָכֶם״ שֶׁיִּגָּלֶה לָהֶם, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא בשלח יד): רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם וְכוּ׳.

עוֹד יִרְמֹז כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ, פֵּרוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל כִּנּוּי בְּחִינַת הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד נִבְזִים וּשְׁפָלִים. עוֹד רָמַז בְּתֵיבַת ״זֶה״ כִּי יִהְיֶה רֹאשׁ לְכָל הֶחֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר כְּמִסְפַּר ״זֶה״.