שְׁמוֹת י״א · ז׳

וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃

במילים פשוטות

בניגוד לצעקה הגדולה במצרים, אצל בני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו, לא לאדם ולא לבהמה, כדי שידעו הכל שה׳ מבדיל בין מצרים לישראל. רש״י מבאר שלשון ״יחרץ״ היא לשון שינון וחידוד, כלומר הכלב לא ישנן ולא ישחיז את לשונו לנבוח, ומביא ראיות מפסוקים אחרים לשימוש זה. אבן עזרא מפרש בדומה, שהכלב לא יפחיד בנביחה או בנשיכה, והדבר בא להראות את ההבחנה הניסית: בעוד שבבתי מצרים שורר מוות וצעקה, אצל ישראל אפילו הכלבים שקטים. השקט המוחלט אצל ישראל הוא אות לכך שה׳ שומר עליהם ומבחין בינם לבין המצרים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא יחרץ כלב לשונו. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׁנּוּן - לֹא יְשַׁנֵּן, וְכֵן "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשׁוֹנוֹ" (יהושע י') - לֹא שִׁנֵּן, "אָז תֶּחֱרַץ" (שמואל ב ה׳:כ״ד) - תִּשְׁתַּנֵּן, "לְמוֹרַג חָרוּץ" (ישעיהו מ"א) - שָׁנוּן, "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ" (משלי כ"א) - אָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן, "וְיַד חֲרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (שם י') - חֲרִיפִים, סוֹחֲרִים שְׁנוּנִים:

אשר יפלה. יַבְדִּיל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י, כא) והטעם שיהיה נובח או נושך והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם, ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא יחרץ כלב - המלאך מזיק ומשחית בכורי מצרים, אבל בכורי ישראל אפילו קול ניבוח של מזיקי החיות לא יזיק אותם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא יחרץ כלב לשנו מנהג הכלבים לנבוח אחר חצות לפי שהוא משמרתן כדאיתא בברכות שנייה כלבים צועקים ואלו ישכימו ומקלם בידם ולא ינבחו אחריהם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת הַכַּוָּנָה בָּזֶה, וְאִם לוֹמַר שֶׁלֹּא יָמוּת אָדָם מֵהֶם, הָיָה לוֹ לוֹמַר בְּפֵרוּשׁ ״וְלֹא יָמוּת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳.

וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן בְּסֵדֶר הַדִּבּוּר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא ס:): כְּלָבִים צוֹעֲקִים מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּעִיר, לָזֶה אָמַר וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע שֶׁלֹּא יָמוּת מֵהֶם אָדָם, שֶׁלֹּא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ שָׁם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא נִרְאָה בֵּינֵיהֶם מְחַבֵּל, וְהוּא אָמְרוֹ לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה:

עוֹד נִתְכַּוֵּן לִרְמֹז לוֹ כִּי דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ, כֻּלָּם יַחַד יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל, ״לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב״ וְגוֹ׳, זֶה לְךָ הָאוֹת כִּי אֵין זָר אִתָּם, אֲבָל אִם לֹא יִהְיוּ כֻּלָּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִהְיֶה בֵּינֵיהֶם אִישׁ מִצְרִי, יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. הָא לָמַדְתָּ כִּי יֵרָאֶה שָׁם מַשְׁחִית. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לוֹמַר לוֹ כִּי לֹא תּוֹעִיל עָרְמָה לַבְּכוֹרוֹת לְהִמָּלֵט, שֶׁהֲגַם שֶׁיִּתְחַבְּאוּ הַבְּכוֹרוֹת הַמִּצְרִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לֹא יִמָּלְטוּ בְּאֶמְצָעוּת זֶה, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה יח,ב).

מקור: ספריא · נחלת הכלל