שְׁמוֹת י׳ · ח׳

וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

משה ואהרן מוּשבים אל פרעה, והוא אומר ״לכו עבדו את ה׳ אלהיכם מי ומי ההֹלכים״. רש״י מבאר ש״ויושב״ פירושו שהושבו על ידי שליח, ששלחו אחריהם והשיבום אל פרעה. אבן עזרא מרחיב במשמעות המילה ״את״ בפסוק. הפסוק מלמד שלחץ העבדים פעל: פרעה, שגירש את משה ואהרן, קורא להם לשוב, ומוכן עקרונית לשלח את העם לעבוד את ה׳. אך שאלתו ״מי ומי ההֹלכים״ חושפת שבכוונתו להגביל את השילוח ולא לשלח את כל העם - ניסיון נוסף לפשרה חלקית שתשמור אחיזה כלשהי בישראל.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויושב. הוּשְׁבוּ עַל יְדֵי שְׁלִיחַ, שֶׁשָּׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וֶהֱשִׁיבוּם אֶל פַּרְעֹה:

Pentateuch with Rashi's commentary by M. Rosenbaum and A.M. Silbermann, 1929-1934

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִתּוֹתַב יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמַר לְהוֹן אֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן מָן וּמָן דְאָזְלִין:

Onkelos Exodus

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויושב. מלת את כמו עצם הדבר וכאשר יאמר האדם אוהבי שהיו"ד סימן המדבר, או יאמר אוהב אותי, שהטעם עצמי הדבר שוה על כן אם אמר אומר כי ראובן הרג את שמעון. אז שמעון הרוג, אך באמור ראובן הרג שמעון הטעם שוה, כמו ורב יעבוד צעיר (ברא' כה כג) אשר ברא אלהים אדם (דבר' ד לב), ואל תחשוב כי מלת את לאות על הפעול בעבור שהוא נמצא כן ברבים, וימצא עם הפועל, ובא הארי ואת הדוב (ש"א יז לד) ואחרים ככה, ואמר ר' יהודה המדקדק, כי בעבור מלת את אמר ויושב ולא אמר ויושבו, ולפי דעתי כי אמר ויושב בעבור כי משה הוא העיקר, וככה ותדבר מרים ואהרן (במד' יב א) היא היתה עקר הדבור:

Piotrkow, 1907-1911

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

מִי וָמִי הַהוֹלְכִים. יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה סְפֵקוֹת: הֵן כֶּפֶל ״מִי וָמִי״, כִּי דַּי בְּאֶחָד; וְעוֹד ״הַהוֹלְכִים״ לְשׁוֹן הֹוֶה אֵינוֹ מִתְיַשֵּׁב, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״מִי יֵלֵךְ״ מַשְׁמָע לְהַבָּא, כִּי ״הַהוֹלְכִים״ מַשְׁמָע שֶׁהוֹלְכִים עַכְשָׁיו, וַהֲרֵי עֲדַיִן לֹא הָלְכוּ; וְעוֹד שְׁתֵּי פְּעָמִים ״נֵלֵךְ״, וַדַּאי אֶחָד מֵהֶם מְיֻתָּר, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵינוּ נֵלֵךְ״; וְעוֹד ״כִּי חַג ה׳ לָנוּ״, וַהֲרֵי לְמַעְלָה אָמַר בְּשֵׁם ה׳ ״וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״ (שמות ה:א), מַשְׁמָע שֶׁיִּהְיֶה חַג לַה׳ וְלֹא לָנוּ. וְהֶבְדֵּל זֶה יָדוּעַ, כִּי חַג לַה׳ הוּא בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְחַג לָנוּ הוּא בְּשִׂמְחַת הָעוֹבְדִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים טז ח) ״עֲצֶרֶת לַה׳״, וּכְתִיב (במדבר כט לה) ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (פסחים סח:) דֶּרֶךְ פְּשָׁרָה ״חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם״. וְכָאן מִי הֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר? וְעוֹד קָשֶׁה ״כִּי אוֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים״ לְשׁוֹן הֹוֶה, וְהָיָה לוֹ לוֹמַר ״כִּי אוֹתָהּ בִּקַּשְׁתֶּם״ לְשׁוֹן עָבָר, כִּי עַכְשָׁיו הֵם מְבַקְשִׁים יוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ ״בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ״ וְגוֹ׳, הֲרֵי שֶׁבִּקְשׁוּ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל מִשָּׁם. וּפֵרוּשׁ שֶׁל הַמְפָרְשִׁים כְּבָר נוֹדָע, וּבִמְקוֹם תֵּיבַת ״אוֹתָהּ״ הָיָה לוֹ לוֹמַר ״זֶה אַתֶּם מְבַקְשִׁים״.

וּבֵאוּר לְכָל הַסְּפֵקוֹת הַלָּלוּ הוּא, כִּי פַּרְעֹה לֹא שָׁאַל אֶת מֹשֶׁה מִי שֶׁיֵּלֵךְ, אֶלָּא גָּזַר אֹמֶר שֶׁוַּדַּאי לֹא יֵלְכוּ כִּי אִם הַזְּכָרִים שֶׁדַּרְכָּם לִזְבּוֹחַ, וְאָמַר ״לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְשׁוֹטְטוּ נָא בְּכָל קַצְוֵי עוֹלָם וּפוּק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבַר, מִי וָמִי שֶׁדַּרְכָּם לֵילֵךְ. לְכָךְ אָמַר כֶּפֶל ״מִי וָמִי״, רוֹצֶה לוֹמַר אִם תֵּימִינוּ וְאִם תַּשְׂמְאִילוּ לִרְאוֹת בְּכָל מָקוֹם הַנָּהוּג, מִי שֶׁדַּרְכָּם לֵילֵךְ לִזְבּוֹחַ. וּבָזֶה מְיוּשָּׁב לְשׁוֹן ״הַהֹלְכִים״ שֶׁקָּאֵי עַל כָּל הַהוֹלְכִים בְּכָל הָעוֹלָם, וּמִשָּׁם תִּרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ גַּם אַתֶּם כְּפִי הַנָּהוּג. וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה ״בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ״, כְּפִי הַנִּרְאֶה שֶׁלְּפִי פְּשׁוּטוֹ ״נֵלֵךְ״ מְיוּתָּר לְגַמְרֵי, רוֹצֶה לוֹמַר שְׁנֵיהֶם מְיוּתָּרִים, שֶׁהֲרֵי קָאֵי עַל שְׁאֵלַת ״מִי וָמִי הַהֹלְכִים״, וְהָיָה לוֹ לְהָשִׁיב ״בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ, בְּבָנֵינוּ״ וְכוּ׳, וְיִהְיֶה הַכֹּל קָאֵי עַל הַהוֹלְכִים. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ מוּסָב עַל הַהוֹלְכִים, וְרוֹצֶה לוֹמַר: אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ לֵילֵךְ כְּדֶרֶךְ הַהוֹלְכִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם, אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא כֵן נַעֲשֶׂה, אֶלָּא ״בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ״. וְהֶבְדֵּל ״נֵלֵךְ״ מִן ״הַהֹלְכִים״, כִּי לֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הַהוֹלְכִים אֵין הוֹלְכִים לִזְבּוֹחַ כִּי אִם מִי שֶׁדַּרְכָּם לִזְבּוֹחַ, מִכָּל מָקוֹם אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ מִכָּל וָכֹל. וְנָתַן טַעַם לַדָּבָר ״כִּי חַג ה׳ לָנוּ״, כִּי בִּשְׁלָמָא כָּל הַהוֹלְכִים שֶׁאֵינָן הוֹלְכִים כִּי אִם לִזְבּוֹחַ, דִּין הוּא שֶׁלֹּא יֵלְכוּ כִּי אִם מִי שֶׁדַּרְכָּן לִזְבּוֹחַ. אֲבָל אֲנַחְנוּ זוּלַת הָעֲבוֹדָה, דְּהַיְנוּ חַג לַה׳, יֵשׁ עָלֵינוּ מִצְוָה אַחֶרֶת עוֹד, וְהִיא שִׂמְחַת הֶחָג. זֶהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי חַג ה׳ לָנוּ״ - צָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם ״לָנוּ״. וְיָדוּעַ שֶׁאֵין שִׂמְחַת הָאָדָם שְׁלֵמָה כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל קִנְיָנָיו עִמּוֹ, כִּי אֵיךְ יָשִׁיר אֶת שִׁיר ה׳ עַל אַדְמַת נֵכָר וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְקִנְיָנוֹ נְתוּנִים בְּעֵרָבוֹן בַּעֲדוֹ, וְהַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה. וּלְכָךְ אָמַר שְׁנֵי פְּעָמִים ״נֵלֵךְ״, לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת בַּהוֹלְכִים, כִּי ״נְעָרֵינוּ וּזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ״ לַעֲבֹד, וּ״בָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ״ יֵלְכוּ לְשֵׁם שִׂמְחָה, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁנִּשְׂמַח אֲנַחְנוּ עִמָּהֶם לְקַיֵּם מִצְוַת ה׳ עָלֵינוּ לִתֵּן חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, לְשֵׁם שִׂמְחָה.

Vocalized Edition

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לְכוּ עִבְדוּ וְגוֹ׳. אָמַר סְתָם הַדְּבָרִים וְנִתְחַכֵּם לְהַרְחִיק שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיִּשְׁאֲלוּ שֶׁיֵּלְכוּ כֻּלָּם, וְלָזֶה דִּבֵּר סְתָם ״לְכוּ עִבְדוּ״, וְאָמַר מִי וָמִי, לֹא לוֹמַר אִם כֻּלָּם אִם מֵהֶם זֶה, וַדַּאי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ אֶלָּא בְּנֵי הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁגִּלָּה לְבַסּוֹף ״לְכוּ הַגְּבָרִים כִּי אוֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים״, אֶלָּא גַּם בַּגְּבָרִים הָיָה חָפֵץ שֶׁלֹּא יֵלְכוּ כֻּלָּם.

Vocalized Edition