הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃

הבה נתחכמה. כָּל הָבָה לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר, הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ:

נתחכמה לו. לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם (שם):

ועלה מן הארץ. עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים (שם), וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָתַב וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ - וְהֵם יִירָשׁוּהָ:

הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִלְמָא יִסְגוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְקוּן מִן אַרְעָא:

הבה. הבה את אשתי (ברא' כט כא) לשון זכר, והוא הנכון כמו לכה נא עמנו ולנקבה הבי המטפחת (רות ג' טו), לכי ובאי (מ"א א יג), בעבור שידברו במלות האלה הרבה, יאמרו הבה נרדה (ברא' יא) ולנקבה הבה נא אבוא אליך (שם לח טז) כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (שם יט לב):

נתחכמה. נבקש דרך חכמה שלא ירבה:

לו. בעבורו, כמו "אמרי לי" (שם כ יג), דע, כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם, פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו "והנה ברכת ברך" (במד' כג יא) "וברך ולא אשיבנה" (שם שם כ) והטעם וברך ברכה, וככה "וברוב יועצים תקום" (משלי טו כב), והשלם יועצים עצה תקום, וככה כי תקראנה קורות מלחמה, א"ר מרינוס, כי טעם ועלה מן הארץ, כמו ועלינו, ודבר ככה שלא יכשיל השטן פיהו, ולפי דעתי אין צורך.

נתחכמה לו - שלא ירבה, שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו. כמו: ידה ליתד תשלחנה, מצינו לשון יחיד אצל רבים.

כי תקראנה - כי תארענה, כמו: מקראי קודש מארע קודשא לשון מאורע.

ונלחם בנו ועלה מן הארץ - לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא.

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. לָבֹא עָלָיו בַּעֲקִיפִין:

וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. מֵעַצְמוֹ, מִבְּלִי שֶׁנְּגָרְשֵׁם בְּכֹחַ בִּלְתִּי סִבָּה מְבוֹאֶרֶת, לָתֵת אוֹתָנוּ לְשִׁמְצָה בְּקָמֵינוּ. וְזֶה נַעֲשֶׂה "פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה", כִּי תִקְרֶאנָה רָעוֹת וְצָרוֹת שֶׁל אֵיזוֹ מִלְחָמָה, כְּמוֹ "וַתִּכַל דָּוִד" (שמואל ב יג:לט), נֶפֶשׁ דָּוִד.

וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ. כִּי בִּהְיוֹתָם נִבְדָּלִים מִמֶּנּוּ בַּמִּילָה וּבַלָּשׁוֹן וּבַדֵּעוֹת הָעִבְרִים, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יָכְלוּ הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם (בראשית מג:לב), הֵם לָנוּ לְאוֹיְבִים בְּלִי סָפֵק, וִיגַלּוּ שִׂנְאָתָם אָז בְּעֵת צָרוֹת הַמִּלְחָמָה.

[הבה נתחכמה לו בשבילו]

והיה כי תקראנה מלחמה לשון מקרה ומאורע כמו ותקראנה אותי כאלה ומצינו לשון רבים אצל יחיד גבי מלחמה. וכי תבואו מלחמה בארצכם ובמקום אחר הוא אומר, ידה ליתד תשלחנה. פי׳‎ כשתקראנה מלחמות שונאים. ד״‎א לשון קצר הוא. כאלו נכתב כי תקראנה קורות מלחמה. וכמוהו, וברוב יועצים תקום שהרי כאלו נכתב וברך ברכה ולא אשיבנה.

ונוסף גם הוא על שנאינו כתולה קללתו על חבירו. ד״‎א יתחבר על שונאנו ובכך, ועלה מן הארץ בעל כרחנו.