רוּת ד׳ · ט״ז

וַתִּקַּ֨ח נׇעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֙לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. המלבי״ם מסביר שהיא היתה לו לאומנת מפני שהוא בנה ממש, ונשאה אותו כאם האומנת את בנה, ומוסיף שמשום כך אמרו השכנות שיולד בן לנעמי. הפסוק הקצר הזה הוא התמונה המסכמת של המגילה: האישה שאמרה על עצמה בפרק הראשון ״ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה״, שיושבת עכשיו עם תינוק בחיקה. הכתוב אינו אומר שהיא שמחה ואינו מתאר את רגשותיה, אלא רק מראה את הפעולה, ומניח לקורא להשלים את המרחק שבין שתי התמונות.
מבוסס על מלבי״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ולכלכל. מטעם 'ויכלכל יוסף'. ויש אומרים: כמו 'ומי מכלכל את יום בואו'.

Ibn Ezra on Ruth -- Daat

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

ותקח נעמי את הילד, עפ"ז היתה לו לאומנת כי הוא בנה ממש ותשא אותו כאם האומנת את בנה, והשכנות אמרו שיולד בן לנעמי כי כן הוא האמת שהוא בן נעמי מצד היבום וכן קראו שמו שהוא בן נעמי, ושמו העצמי קראו עובד על שעתיד לעבוד את ה' והוא אבי ישי שממנו נצמח מלכות בית דוד, וכבר באר האר"י ז"ל בספר הגלגולים (ע"פ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו) שהנשמות העשוקות ביד עושקיהם כח בטקלא דעשקית נשמתין א"א להוציא את הנשמה מהם כי הם יונקות שפע על ידם, ומרמים אותם שמראים להם מקום פגום וחושבים ששם תשאר הנשמה בידם, ולבסוף תתגבר הנשמה על עושקיה, וכן נשמת השבטים נתנו ברחל ולאה שהיו אחיות וחשבו כי ישארו הנשמות בטומאה אחר שנשאו באיסור וכן נשמת פרץ בתמר ונשמת רות ונעמי בעמון ומואב, וע"כ אמר דוד בני איש עד מה כבודי לכלמה, ואמר במד' שהיו אומרים שבא מרות המואביה והוא אומר להם אמרו בלבבכם על משכבכם ואתם לא באתם מאיסור שתי אחיות ודומו, וזאת הרגישו העם והזקנים ואמרו יתן ה' את האשה וכו' כרחל וכלאה, ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר, שכ"ז היה מוכרח כדי להוציא הנפשות האלה במרמה זו מיד עושקיהם כח:

Malbim on Ruth--Wikisource