רוּת ב׳ · י״ד

וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. מִכַּאן שֶׁהַחֹמֶץ יָפֶה לְשָׁרָב:

וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי. וַיּוֹשֶׁט לָהּ. וְאֵין לוֹ דִמְיוֹן בַּמִּקְרָא אֶלָּא בִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: אֲחוֹרַיִם וְתָוֶךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה:

בחמץ. בעבור החום.

ותותר. בעבור סוף פסוק כמו זכור מלחמה אל תוסף.

ויצבט. אין לו חבר ופירושו כמו נתינה.

ויאמר לה בועז. בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשלחן אחד עם הקוצרים, כי הפועלים שעושים בשכרם אין מברכים בהמ"ז רק שתי ברכות אבל כשבעה"ב מסב עמהם מברכים כתקנם כמ"ש בברכות (דף ט"ז) ובודאי היה מסב עמהם לחייבם בבהמ"ז ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז"א אין הלום אלא מלכות]. ואכלת מן הלחם, הלחם הוא השלם והפת הוא החתוך לפתיתין (התו"ה ויקרא) נתן לה לחם שלם שיהיה שלה (שלכן לקחה המותר לביתה) וא"ל שתאכל מן כל הלחם, והפת שתחתוך ממנו לאכלו בסעודה זו תטבול בחומץ, ותשב אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים, והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה: