נַחוּם ג׳ · י״ז

מִנְּזָרַיִךְ. שָׂרַיִךְ, וְהַמֵּ״ם יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה, כְּמֵ״ם שֶׁל מִשְׁמַרְתְּךָ וְשֶׁל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְשֶׁל מִנְעָלֶיךָ, וּפְעָמִים שֶׁהִיא נוֹפֶלֶת מִמֶּנָּה, כְּמוֹ ״נְזִיר אֶחָיו״ (בראשית מט:כו), וְכֵן ״נְזִירֶיהָ שָׂרֶיהָ״ (איכה ד:ז).

וְטַפְסְרַיִךְ. הַמְּמוּנִּים שֶׁלָּךְ.

כְּגוֹב גּוֹבָי. כְּחַיָּלֵי גּוֹבַאי גּוֹבָי, קומלנגשטדי״ץ בְּלַעַ״ז.

הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה. כֵּן דֶּרֶךְ הָאַרְבֶּה וְהַזְּבוּב הֶחָסִיל וְהַיֶּלֶק בְּעֵת הַקֹּר נִדְבָּקִים בַּכְּתָלִים, וּכְשֶׁיָּבֹא חֹם הֵן נוֹדְדִים מִשָּׁם וְהוֹלְכִים לָהֶם, כָּךְ יִגְלוּ כָּל עַמֵּךְ.

וְנוֹדַד. וּמִטַּלְטֵל.

וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם. אֵיפֹה הֵם וְאָנָה הָלְכוּ.

הָא טַסַךְ מְצַלְהַבִין כְּגוֹבָא וְטַפְסְרַיִךְ כִּזְחִיל גוֹבָאֵי דִי שְׁרָן בְּכָתְלַיָא בְּיוֹם קָרֵיר דְכַד שִׁמְשָׁא דָנְחָא עֲלֵיהוֹן מִתְבַּדְרִין וְלָא אִתְיְדַע אָתְרֵיהוֹן לְאָן עַרְקִין:

מנזריך - דגשות הנו"ן לא ידענו טעם לה והיא מגזרת נזר, בעלי הנזר שלך היו רבים כארבה.

וטפסריך - כמו שריך, והמלה רביעית בלי חבר.

כגוב גובי - כמו יוצר גובי. כמו קדש קדשים.

שמש זרחה - כחום היום.

ונודד - כמו: באין תהומות חוללתי, מהכפולים באחרונה.

מקומו - מקום אחד מהן, כי כן דרך הארבה ביום קרה מקבצים לרוב מאד ומקיפים העיר וחונים בגדרות, שהם חומות העיר ובחום עליהם השמש נודדים והולכין אחד מהם לא נותר, ולא נודע איה מקומם כאילו לא היו.

מנזריך. השרים בעלי העטרות היו כארבה וטפסריך היו כמין הגדול שבארבה אשר ביום קרה יחנו בגדרות וכאשר תזרח השמש וחם להם אז כ״א מהם נודד ללכת ולא ניכר מקומו היכן חנה ואיה הלכו וכן יהיו שרי נינוה כי לא יהיה ניכר אם היו שם מעולם ולא יהיו נודע איה הם כי מהם נהרגו מהם הלכו שבי:

מנזריך. מל׳ נזר ועטרה כמו את הנזר (מ״ב יא):

וטפסריך. ענין שררה כמו פקדו עליה טפסר (ירמיהו נ״א:כ״ז):

כגוב גובי. הוא מין ארבה וכן יוצר גובי (עמוס ז׳:א׳) ור״ל מין הגדול שבארבה ודוגמתו בעדי עדיים (יחזקאל ט״ז:ז׳) ור״ל בהטוב והיפה שבעדים:

בגדרות. מל׳ גדר וכותל:

קורה. מל׳ קור וצנה:

נודד. מל׳ נדידה:

אים. איה הם:

מנזריך, גם הפחות והסגנים שהלבשת אותם נזר ועטרה, נדמו כארבה המעופף למקום אחר כן מרדו בך ויעופו להחסות תחת צל נ"נ הכובש אותך, וטפסריך הם הממונים על צבא המלחמה נדמו כגוב גובי, כקיבוץ של מיני ארבה אשר דרכם לחנות בגדרות ביום קרה, אז הם שקועים בגדרות ונרדמים כל ימות החורף, ועת אשר שמש זרחה אז ונודד כל אחד ידוד לבדו ולא נודע מקומו אים, כן כל ימי המלחמה נסתתרו בגדרות ובחורים ונרדמו ולא עשו מאומה, וכשנפתחו שערי העיר ברחו איש לנפשו: