יֹ֤סֵ֨ר ׀ לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ׃

יוסר לץ לוקח לו קלון - ר"ל לעצמו, כי הלץ הוא מן המעוותים שאין תקוה לתקונם.

ומוכיח לרשע מומו - חוזר למיסר והוא כפל ענין עם הלוקח לו קלון. והטעם: הלץ ישנא המיסר והרשע ישנא המוכיח, ומגלים קלונם ואומרים דברים מכוערים ובזויים. פרוש אחר: חוזר לרשע מומו - לעצמו וכאילו אמר יוסר לץ ומוכיח לרשע במומו, ליקח לו קלון. וטעמו: כי הרשע כל מעשיו נכוחים בעיניו, או שהוא עצמו מכיר במומו ואינו רוצה שיוכיחו אדם. ויתכן עוד לפרש: יוסר לץ כשהמייסר מתלוצץ ומראה שחוק ולצנות כשהוא מיסר לוקח לו קלון, כי היוסר שמיסרו ומוכיחו לחרפתו ולבשתו ולכן יחרפהו. וכן מוכיח לרשע ומגלה לו מומו לוקח לו קלון, כי הרשע יחרפהו ואילו היה צדיק לא היה מחרפהו, הואיל ואומר לו דרך מוסר ולא דרך ליצנות.

יוסר לץ. ר״ל אבל את הלץ ואת הרשע לא אוכיח כי המוכיח את הלץ לוקח לעצמו קלון כי יתלוצץ בו ויבזהו והמוכיח לרשע מביא מום על עצמו כי ישיב לו אף אתה כמוני ויפגום בכבודו ולזה אין לי עסק עמהם:

יוסר, מפרש שנערות החכמה לא יקראו רק להפתי וחסר לב, לא להלצים והרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה, כי יוסר לץ לוקח לו קלון, ויש הבדל בין מוסר לתוכחת, שהמוסר הוא ע"י יראת העונש והתוכחה היא ע"י וכוח השכל וראיותיו, והלץ לא יתלוצץ על ראיות השכל, רק יתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, ועקר סמיכתה היא על יראת ה' שהיא מוסר חכמה, שצריך לקבלה מפני שהיא נתונה מה' וצריך לירא מה' ומענשו, וכמ"ש יראת ה' ראשית דעת, וזה לא יקבל הלץ, אחר שלא יש ע"ז מופת השכל, וז"ש יוסר לץ אם לא יברר לו הדבר ע"פ התוכחה וראיות השכל, לוקח לו קלון כי יתלוצץ עליו ויבזהו, ומוכיח לרשע מומו, אמנם הרשע שמרשיע במזיד, הוא לא ישמע גם לתוכחת השכל, ואף שמוכיח לו בראיות השכל (לוקח לו) מומו, יבזהו במומין שבו כי יקרא אותו בשם רשע שהוא מום: