יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּֽי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃

כי יש תקוה - שתקוה שיאריך ימים ביסרך אותו.

ואל המיתו - שימית אחרים.

אל תשא נפשך - לפרנס אותה מגזלתו, כענין ואליו הוא נושא את נפשו להתפרנס ממנה.

פרוש אחר: ואל המיתו - שאחרים ימיתוהו, אז אל תשא נפשך ביסרך אותו.

פרוש אחר: ואל המיתו - לאחרים אם לא תיסרנו תמיתנו ויצא ממנו גדל חמה.

פרוש אחר: אל תשא נפשך - ממנו, שתחשוך ממנו מוסר, אבל הבן שהוא גדל חמה מצד חמתו הגדולה, עזבהו ויהיה מקבל ענשו, כמו: נשא עונו ואל תתעסק בהצלתו, כי אם תצילהו פעם אחת, צריך אתה עוד שתוסיף להצילו פעמים רבות.

כי יש תקוה. ר״ל אל תסיר ידך מלייסרו אף אם תראה שאין בה תועלת כי יש תקוה אולי ברבות המסור יועיל:

ואל המיתו וגו׳. אבל לא תפנה נפשך להמיתו על רוע מעשיו:

יסר בנך כי יש תקוה, אל תחשוב כי אין תקוה וכבר יצא בנך לתרבות רעה, ומתוך כך תמנע ליסרו, אמר שיש תקוה, וכן אל תמנע מליסרו מתוך שהוא הומה ובוכה, אל תשא נפשך גם לזה:

יסר בנך. בקטנותו כי בזה יש תקוה להגיעו אל השלימות ואף על פי שיצעק ויהמה בהכותך אותו לא תשא נפשך אל המייתו וצעקתו להתפעל ולחמול עליו מפני זה ולהמנע מליסרו כי טוב לו שיקבל המוסר עם ההמי' והצעק' משיעמו' שמח עם העדר קבול המוסר: