יָפִ֣יחַ אֱ֭מוּנָה יַגִּ֣יד צֶ֑דֶק וְעֵ֖ד שְׁקָרִ֣ים מִרְמָֽה׃

יפיח - דובר האמונה - הוא יגיד צדק במשפט.

ועד - דובר שקרים - הוא איש מרמה.

יפיח אמונה. המורגל לדבר דבריו באמונה כ״ש בעדותו יגיד צדק אבל המורגל לדבר שקרים עם כי המה בדברים של מה בכך עכ״ז קרוב הדבר אשר גם בדבר העדות מרמה בפיו והרבה יש לחקור בדבריו:

יפיח. ענין דבור כי בא בהפחת רוח הפה:

(יז-יח) יפיח אמונה וכו' יש בוטה וכו' שפת אמת וכו'. מציין איש בא לפני השופט לדון עם חברו וטוען האמת, וחברו מביאו נגד עד שקר, ואומר שהשופט החכם יכיר האמת מן השקר ע"י חקירותיו ודרישותיו, והסימן הראשון הוא שהמדבר אמונה ידבר בנחת ובקול דממה כי האמת אתו, והמשקר ידבר ברעש ובתורת עדות ובשבועה וביטוי לחזק דבריו, וירבה רמאות ותחבולות, וע"ז אומר יפיח אמונה מי שאומר אמונה הגם שרק יפיח, שהוא דבור הקל מאד שרק מפיח בשפתיו בכ"ש הלא יגיד צדק, כבר די בהגדתו הקלה להגיד באורך ולברר את הצדק, ועז"א לשון אמונה שהמגיד דבר שראוי להאמינו והשופט יאמין לדבריו בקל, אבל העד שקרים הגם שבא בתורת עדות, בכ"ז יגיד מרמה, יוכר המרמה מתוך דבריו כי בקל יוכר שהולך ברמאות, ומפרש הגם שיש בוטה, שהוא בוטה בנדר ובשבועה להחזיק דבריו, והוא כמדקרות חרב שבביטוי הזה דוקר את הבעל דין לחייבו שלא כדין, אבל לשון חכמים הוא מרפא אל הדקירה הלז. כי גדר הלשון הוא הדבור בדרך הבינה, ור"ל שהחכמים המתנהגים ע"פ חקי החכמה יחקרו בלשון על פי דרכי הבינה ומופתיה להבין דבר מתוך דבר ויכירו המרמה וירפאו הנדקר, ופרש שפת אמת, ויש הבדל בין השפה והלשון שהשפה הוא הדבור הקל בחיצונית השפה, והלשון הוא הדבור הגבוה התבוניי ההגיוני, מפרש שהאמת א"צ למליצות והיקשים תבונים כי היא קיימת בעצמה לעד מבלי ראיות ומופתים, ועז"א שגם שפת אמת תכון לעד ותתקיים, אבל לשון שקר, הגם שידבר השקר בלשון ובראיות תבוניות הגיונות, הם רק עד ארגיעה כי תיכף יוכר הזיוף והמרמה, ומעט מן האמת ידחה הרבה מן השקר:

יפיח אמונה. מי שיגיד צדק בדבריו והוא מורגל בכך הנה כשישאל העדות ידבר אמונה בלי ספק ולא יעול נכוחות ואמנם איש מרמה שהוא מורגל לכזב כבר יהי' עד שקרים כשישאל לעדות מה מפני אהבתו השקר והעול: