מִיכָה ד׳ · ו׳

אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה. ״אַכְנִישׁ מְטַלְטְלַיָּא״ וְכֵן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן, וְלִי נִרְאֶה לְשׁוֹן ׳מַרְפֵּא׳ כְּמוֹ ״וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ״ (מלכים ב ה):

וַאֲשֶׁר הֲרֵעוֹתִי. וְאוֹתָם שֶׁהֲרֵעוֹתִי לָהֶם בַּעֲוֹנָם:

בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ אֶכְנוֹשׁ מְטַלְטְלַיָא וּמְבַדְרַיָא אֲקָרֵיב וּדְאַבְאֵשִׁית לְהוֹן מִן קֳדָם חוֹבֵי עַמִי:

ביום, הצולעה - מישראל שלא תוכל ללכת במהרה וככה: הנדחה.

ואשר הרעותי - להם ששמתיה לחרפה בגוים.

אוספה הצולעה. אאסוף מבין העכו״ם את עדת ישראל שהיא כצולעה שאינה יכולה לזוז ממקומה:

והנדחה. ישראל הנדחה מארצה לארצות העכו״ם הנה אקבץ אותה והוא כפל ענין במ״ש:

ואשר הרעותי. ר״ל כשיעור אשר הרעותי לה כן איטיב עמה:

הצולעה. החגרת כמו והוא צולע על ירכו (בראשית ל״ב:ל״ב):

ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה, כבר בארתי (ישעיהו י״א:י״ב) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, שישראל שהם עשרת השבטים לא נפוצו בפיזור גדול בין העמים רק נדחו ממקומם והושלכו לארץ מרחק ונאבד מקומם, וצריך אסיפה מן החוץ אל הפנים, ועל זה אמר אוספה הצולעה, ושבט יהודה הם נפוצו לארבע רוחות השמים וצריכים קיבוץ, ועל זה אמר והנדחה אקבץ, ושבט יהודה הם סובלים רעות רבות וצרות בארצות פזוריהם לא כן עשרת השבטים, ועל זה אמר ואשר הרעותי, שהם שבט יהודה שהרעותי לה אם בעת בית שני ע"י היונים ואח"כ ע"י הרומיים, ואם במשך זמן גלותם: