מִיכָה ד׳ · י״ג

וְהַחֲרַמְתִּי. לְשׁוֹן ׳הֶקְדֵּשׁ׳:

בִּצְעָם. מַה שֶּׁכִּנְּסוּ מִגְּזֵלָה וְחָמָס:

וְחֵילָם. ״וְנִכְסֵיהוֹן״:

קוּמִי וְקַטְלִי כְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן אֲרֵי עַמָא דִי בִיךְ אֲשַׁוֵי תַקִיפִין כְּבַרְזְלָא וּשְׁאָרְהוֹן חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא וּתְקַטְלִין עַמְמִין סַגִיאִין וּתְגַמְרִין קֳדָם יְיָ נִכְסֵיהוֹן וּמָמוֹן יְקָרְהוֹן קֳדָם רִבּוֹן כָּל עַלְמָא:

קומי, קרנך אשים ברזל - דרך משל, כי העמים כעמיר בגרן.

בצעם - כמו בצע. והטעם כמו הונם, כי הוא כפל המלה.

קומי ודושי. לפי שהמשילם לעמיר אמר לשון הנופל בעמיר ור״ל הנה עתה שכולם נקבצו ובאו עמוד והרוג בהם עם כי נחלש כחך בהיותך בגולה הנה אני אחזק אותך ואשים קרנך ברזל לנגח בהם ואת פרסותיך אשים נחושה לרמוס אותם:

והדיקות. תשחקם דק דק:

והחרמתי. הוא מאמר הנביא בשם ישראל אז אחרים לה׳ חמדת עשרם:

וחילם וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

ודושי. מלשון דישה:

ופרסותיך. הם כעין מנעלים שברגלי הבהמות כמו בפרסות סוסיו (יחזקאל כ״ז) ואמר בדרך שאלה:

נחושה. נחושת:

והדקות. ענין שחיקה כמו אדיקם ארקעם (ש״ב כ״ב):

והחרמתי. ענין הקדש כמו כל חרם בישראל (במדבר י״ח:י״ד):

בצעם. חמדת עשרם כמו בצע כסף (שופטים ה):

וחילם. גם הוא ענין עושר כמו ושללו חילך (יחזקאל כ״ו):

קומי ודושי בת ציון מצייר זמן מלחמת גוג ומגוג שאז קבצם כעמיר גורנה להסיר המוץ מן הבר, ומצוה אל בת ציון שתקום ותדוש כעגלה דשה, כי קרנך אשים ברזל, להלחם בקרן ולנגח מן המון גוג ופרסותיך אשים נחושה לענין הדישה לברר הדגן מן המוץ, והדיקות עמים רבים, ולהסיר הקליפה היינו לכלות הרשעים עד שישאר קמח נקי, והחרמתי לה' בצעם הבצע והחמס שלקחו מישראל יהיה חרם והקדש לה' כי קדש ישראל לה' וממונם כממון הקדש, וגם חילם של עצמם שאינם ע"י בצע מישראל ואינו חרם, מ"מ יהיה לה' מצד שהוא אדון כל הארץ והכל שלו: