מִיכָה ב׳ · י״א

לוּ אִישׁ הוֹלֵךְ רוּחַ. לוּ מוֹצְאִים אִישׁ הוֹלֵךְ רוּחַ אִישׁ שֶׁקֶר מִתְנַבֵּא לָהֶם שֶׁיִּשְׁתַּכְּרוּ בְּיַיִן וּבְשֵׁכָר הוּא יִהְיֶה נָבִיא מְקֻבָּל לָעָם הַזֶּה:

עַל דְטָעוּ בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא דְמִתְנַבָּן לְהוֹן רוּחַ דִי שְׁקַר וּמַלְפִין לְהוֹן לַחֲמָר וּלְרַוְיוּ וִיהֵי כְּמָא דַאֲלִיפוּ לְמִטְעֵי בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא כֵּן יִגְלוּן לְאַרְעָא שִׁקְרָא עִם דָרָא הָדֵין:

לו איש - הנה אתם תצוו לנביאי השם שלא יטיפו להוכיחכם, אולי תשובו אל השם ולא תתגרשו מארצכם כאשר תגרשו אתם הנשים, והנה אם יבוא איש שיתנבא בדברי כזב ויאמר לכם: שתו ושמחו, יאמר השם: כי תנוחו במקומכם ואשר נדו ונעו ישובו למקומם, כמו שכתוב אחריו אסוף אאסוף ותתקבצו כולכם, אז יהיה מטיף העם הזה לכם, באמרו ככה פסוק זה.

לו איש. אם מצאו איש שהולך אחר דברי הרוח והבל ומכזב לומר שקר היה אומר אנבא לך לשתות יין ושכר:

והיה מטיף. איש כזה היה מקובל להם לנביא כי מאד היו שומעים אליו ולא כן ישמעו דברי נביא אמיתי ומוסב למקרא שלפניו לומר א״כ מהדין הוא שילכו גולה מארצי:

לו. ענינו כמו אם וכן לו חיה רעה (יחזקאל יד):

אטיף. הושאל בענין הדבור של נבואה:

(יא-יב) לו איש הולך רוח, אם הייתי שולח אליך אחד מנביאי השקר, אשר יטיפו לך שקרים או יטיפו עפ"י רוח דמיונם התועה, שתהיה בסובאי יין ושכר, והיה מטיף העם הזה אסף אאסף יעקב כלך וכו' והנביא שקר הזה היה מטיף לאמר לך בשמי שאאסוף את יעקב ואקבצם ממקומות פזוריהם שהם יעודים טובים ונחמות, ויאמר לך בנבואה כי את יעקב וישראל הנאספים, יחד אשימנו כצאן בצרה, ר"ל שלא יהיה להם עוד עול תורה ומצות כצאן קדשים כצאן ירושלים, רק שיהיו דומים כצאן בצרה שהיא עיר ראש מלכות אדום, שהצאן אשר בתוכה, היינו העם שבה. הם חפשים מכל תורה ומצוה, ויאמר לך שכן גם אתה תהיה כגוים אין תורה, אם יבא נביא שיטיף לך כן אז כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם, ר"ל אז לא יתחבאו כולם בבתיהם כאשר היו בורחים מלשמוע דברי הנביא אמת אשר הטיף להם לשמור מצות, רק היו מתקבצים כולם לשמוע את דבריו, והבית של הנביא המטיף היה מלא המיית אדם, כמו שהדביר ששם מקבצים את הצאן מלא מכל העדר ולא חסר צאן אחד, כן היו נמצאים שם יחד והיו הומים שם מרוב אדם: