מְלָכִים ב׳ ט׳ · א׳

וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא וְגוֹ'. בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק שֶׁהָיָה יְהוֹרָם חוֹלֶה בְּיִזְרְעֶאל.

לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים. יוֹנָה בֶּן אֲמִתַּי הָיָה.

חֲגֹר מָתְנֶיךָ. כָּל חֲגוֹרַת מָתְנַיִם לְשׁוֹן זֵרוּז גְּבוּרָה הוּא, לְפִי שֶׁהוּא שָׁלוּחַ לִדְבַר הַסַּכָּנָה [[צָרִיךְ זֵרוּז].

וֶאֱלִישָׁע נְבִיָא קְרָא לְחַד מִתַּלְמִידֵי נְבִיַיָא וַאֲמַר לֵיהּ זַרִיז חַרְצָךְ וּנְסִיב מָנָא דְמִשְׁחָא הָדֵין בִּידָךְ וֶאֱזֵיל לְרָמוֹת גִלְעָד:

לאחד וכו׳. אמרו רבותינו ז״ל שהיה יונה בן אמתי:

חגור מתניך. לילך ולבוא בזריזות, כי החגור במתניו, הוא קל ללכת ומזורז:

פך. שם כלי מיוחד לשמן:

ואלישע, הנה ה' אמר לאליהו לך ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, ואת אלישע משח לפני הסתלקותו, ויען שהגזרה שנגזרה על אחאב האריך ה' אפו להביאה בימי בנו, ציוה אל אלישע שיעשה זה כנ"ל (י"ט ט"ו), על זה אמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, שימסר שני הדברים האלה אליו, שהגם שהוא פורעניות רצה לנקום נקמת דמי הנביאים ועבדי ה', ואחר שספר בסימן הקודם שמשח את חזאל על ארם, ספר ששלח אחד מבני הנביאים והוא יונה בן אמתי לקבלת חכמינו זכרונם לברכה, למשוח את יהוא, וגם כי היה הזמן הזה נכון לזה באשר כל ישראל היו שומרים ברמות גלעד והמלך חולה ביזרעאל באין עוזר וסומך לא מן העם ולא מעצמו כי חולה הוא, ואם יתועדו השרים עם יהוא בקשר המרד בנקל יקימו מזימות לבבם, ולכן צוה שיחגור מתניו לרוץ מהרה:

ויאמר לו חגור מתניך. צוהו לחגור מתניו כדי שיוכל לרוץ:

ולך רמות גלעד. ידמה שלקחוה מיד מלך ארם אחרי מות אחאב או בעת מות אחאב כי אז הצליחו ישראל במלחמה אלא שכבר מת אחאב והנה היה בזה העת חיל ישראל שם: