מְלָכִים ב׳ ז׳ · י״ב

כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ. וּתְאֵבִים לָצֵאת אֶל הַשָּׁלָל וְאֶל הַמָּזוֹן.

וְקָם מַלְכָּא בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לְעַבְדוֹהִי אֲחַוֵי כְעַן לְכוֹן יַת דַעֲבָדוּ לָנָא אֱנַשׁ אֲרָם יָדְעִין אֲרֵי כְפָנִין אֲנַחְנָא וּנְפַקוּ מִן מַשְׁרִיתָא לְאִטַמָרָא בְחַקְלָא לְמֵימַר אִם יַפְקוּן מִן קַרְתָּא וְנִיחוּדוּנוּן כַּד חַיִין וּלְקַרְתָּא נֵיעוֹל:

את אשר וכו׳. הערמה והתחבולה אשר עשו:

כי יצאו. להמציא מה לאכול, כי לגודל הרעבון, לא ימתינו עד יחקרו על הדבר:

ויאמר אל עבדיו ספר רשעת המלך, שהגם שכבר אמר לו הנביא והבטיחו שתהיה תשועה מחר והיה לו להאמין שנעשה איזה דבר שינוסו ארם, לא פנה לבו אל דבר הנביא, ותלה שזה ערמה מארם: