וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃

וַאֲמַר אֱלִישָׁע קַבִּילוּ פִתְגָמָא דַייָ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּעִדְנָא הָדֵין מְחַר סְאָה סוּלְתָּא בְסִלְעָא וְסָאתָן סְעוֹרִין בְּסִלְעָא בִּתְרַע דְשֹׁמְרוֹן:

ויאמר וכו׳. כשמוע דברי המלאך הממאן לשלוח בו יד מפחד ה׳, והמלך הסכים על ידו, אמר: הנה כעת הזאת ביום מחר, יהיה סאה סולת בשקל וכו׳:

בשער. מקום שמוכרין שם התבואה:

סאה סולת בשקל, מבואר שגזרת הרעב לא נתבטל אז, ותניא בב"ב (דף צ"א) אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן יעמדו סאתים בסלע אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא והרמב"ם פסק כת"ק, והיה ראוי שיהיה סאתים בשקל שזה גם כן עת רעב כי בשעת הזול הם ד' סאין בסלע כמ"ש בכתובות (דף ס"ד), אמנם אלישע תקן זה בשני דברים, א. שיהיו סאתים שעורים בשקל, ויכולים לאכול שעורים, ב. שיהיה בשער שומרון ומוצא ליקח, ובזה יש סברא שאפי' סאה בסלע לא יצא: