מְלָכִים ב׳ ה׳ · ז׳

הַאֱלֹהִים אָנִי. הֵ"א נָקוּד פַּתָּ"ח, לְלַמֵּד שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן תְּמִיהָה.

מִתְאַנֶּה. מְבַקֵּשׁ תּוֹאֲנָה לְהִתְגָּרוֹת בִּי.

מִתְאַנֶּה. לְשׁוֹן עֲלִילוֹת דְּבָרִים.

וַהֲוָה כַּד קְרָא מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל יַת אִגַרְתָּא וּבְזַע יַת לְבוּשׁוֹהִי וַאֲמַר הַצְרוֹךְ אִית בִּי מִן קֳדָם יְיָ לְמִקְטַל וּלְאַחָאָה אֲרֵי דֵין שְׁלַח לִי לְאַסָאָה גַבְרָא מִסְגִירוּתֵיהּ אֲרֵי בְרַם דְעוּ כְעַן וַחֲזוֹ אֲרֵי תוּסְקְפָא דֵין בָּעֵי לְאִתְגְרָאָה בִּי:

ויקרע בגדיו. מחמת חרדה:

האלהים אני. וכי אני אלהים להיות בידי להמית ולהחיות, כי זה וכו׳, כי אין מי יוכל לרפאות המצורע, אלא מי שבידו להמית ולהחיות, ומגודל רשעו לא האמין בהנביא, וחשב אשר שלח שהוא בעצמו ירפאו:

כי אך דעו נא. כאומר, הלא לא נעלם ממנו שלא אוכל לה, אבל הכוונה למצוא עלילה להלחם בי:

מתאנה. מבקש עלילה, כמו (שופטים יד ד): תואנה הוא מבקש:

להמית ולהחיות כי הוא אמר שעל ידו נצטרע נעמן והוא ירפאנו ואם כן הוא המית אותו (שהמצורע כמת) והוא יחייהו, ומזה מבואר שמבקש תואנה:

כי מתאנה הוא לי. ר"ל מבקש תואנה כדי שילחם עמי: