מְלָכִים ב׳ ה׳ · כ׳

מְאוּמָה. חָסֵר אָלֶ"ף, לְפִי שֶׁהָיְתָה לְקִיחָה זוֹ לְמוּם.

וַאֲמַר גֵיחֲזִי תַּלְמִידָא דֶאֱלִישָׁע נְבִיָא דַייָ הָא מְנַע רִבּוֹנִי יַת נַעֲמָן אֲרַמָאָה הָדֵין מִלְקַבָּלָא מִנֵיהּ יַת דְאַיְתֵי קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהֵין אֶרְהוֹט בַּתְרוֹהִי וְאֶסַב מִנֵיהּ מִדָעַם:

ויאמר. חשב בלבו:

הנה חשך. רוצה לומר: מנע את נעמן מליתן, הואיל ומנע עצמו מקחת מידו:

חי ה׳. כאומר, הריני נשבע שלא יהיה כן, כי אם ארוץ אחריו ואקח ממנו דבר מה:

חשך. מנע, כמו (שם כב טז): ולא חשכת:

הנה חשך אדוני, גחזי התרעם על שלא לקח ממנו על כל פנים שכר רפואה, כי ע"פ הדין אין לרפאות העכו"ם ואם יצטרך לרפאותו אין לרפאותו בחנם, ואם כן הגם שהוצרך לרפאותו, והגם שצדק מה שלא לקח ממנו דרך מתנה, שחשש דאזיל ומודה לעבודה זרה, וזה שכתוב הנה חשך אדוני את נעמן מצד שהוא ארמי ועכו"ם, מקחת מידו את אשר הביא, וזה עשה כדין, חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה רצה לומר שכר רפואה: