מְלָכִים ב׳ ה׳ · ט״ו

בְרָכָה. מִנְחַת שָׁלוֹם שֶׁל הַקְבָּלַת פָּנִים, שֶׁשּׁוֹאֵל תַּלְמִיד אוֹ עֶבֶד בִּשְׁלוֹם הָרַב, שולד"ו בְּלַעַ"ז.

וְתַב לְוַת נְבִיָא דַייָ הוּא וְכָל מַשִׁרְיָתֵיהּ וַאֲתָא וְקָם קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר הָא כְעַן יְדָעִית אֲרֵי לֵית אֱלָהָא קַיָם בְּכָל אַרְעָא אֱלָהֵין בְּיִשְׂרָאֵל וּכְעַן קַבֵּל כְעַן תִּקְרוּבְתָּא מִן עַבְדָךְ:

ויעמד לפניו. כעבד לפני האדון:

ועתה. בעבור הדפואה וההודאה הזאת, קח ממני מנחה:

ברכה. מנחה, כמו (בראשית לג יא): קח נא את ברכתי:

השאלות: למה תלה זה בזה שיודע שאין אלהים רק בישראל, ולכן יקח ברכה ממנו ולמה לא רצה אלישע לקחת:

הנה נא ידעתי כי אסור לקחת מתנה מעכו"ם ביום אידו משום דאזיל ומודה לעבודה זרה, וכ"ש בזה ששמח על רפואתו, ואם יקח ממנו יודה לעבודה זרה, לכן הקדים והודיע לו שכופר בעבודה זרה כי עתה יודע שאין אלהים כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה:

קח נא ברכה מאת עבדך. רוצה לומר מנחה: