וַתֹּ֕אמֶר הֲשָׁאַ֥לְתִּי בֵ֖ן מֵאֵ֣ת אֲדֹנִ֑י הֲלֹ֣א אָמַ֔רְתִּי לֹ֥א תַשְׁלֶ֖ה אֹתִֽי׃

הֲלֹא אָמַרְתִּי. לְךָ, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ.

לֹא תַשְׁלֶה. לֹא תַשְׁגֶּה אוֹתִי עַל דְּבַר טָעוּת.

וַאֲמַרַת הַשְׁאֵילִית בְּרָא מִן רִבּוֹנִי הֲלָא אֲמַרִית לָךְ אִם מִתְיָהֵב לִי בַּר קַיָם אִם לָא לָא תְנַסֵיס יָתִי:

השאלתי. וכי שאלתי אני על הבן, עד שבעל כרחי הבטחתני אף בדבר שאינו מתקיים:

הלא אמרתי. בעת ההבטחה אמרתי, אל תטעה אותי, להבטיח לי דבר הנפסק:

תשלה. ענין שגגה ושכחה, כמו (שמואל ב ו ז): על השל, ורוצה לומר: תטעה:

ותאמר השאלתי כי המפציר בחבירו לפעמים יתן לו דבר לפי שעה למען ירף ממנו, לא כן בזה שאני לא שאלתי בן רק אתה נתת לי ראוי שיהיה בן קיים ובפרט שהתניתי ואמרתי לא תשלה אותי כמ"ש אל תכזב בשפחתך שלא יהיה מתנה לפי שעה לבד: