מְלָכִים ב׳ ד׳ · כ״ז

וַאֲתַת לְוַת נְבִיָא דַייָ לְטוּרָא וְאַתְקִיפַת בְּרִגְלוֹהִי וּקְרֵיב גֵיחֲזִי לְמִידְחָהּ וַאֲמַר נְבִיָא דַייָ שְׁבוֹק מִינָהּ אֲרֵי נַפְשָׁא מְרִירָא לָהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתְכַּסָא מִנִי וְלָא אִתְחַוָה לִי:

להדפה. בעבור כבוד הנביא, שלא תחזיק ברגליו:

הרפה לה. תן לה רפיון ואל תהדפנה, כי עושה כזאת בעבור מרירות נפשה, ולא ידעתי מה היא, כי ה׳ העלים ממני בעת נהיתה, וגם עתה לא הגיד לי:

להדפה. לדחפה, כמו (תהלים א ד): אשר תדפנו רוח:

השאלות: מה רצה באמרו ה' העלים ממני:

ותחזק ברגליו לרמז שלא תניחנו עד שילך אתה, וגחזי רצה להדפה כי אין מן המוסר שאשה תקרב אל הנביא ויאמר הרפה לה שזה מצד מרירות נפשה וה' העלים ממני רצה לומר כי מה שיעשה ה' דרך עונש יגלה סודו תחלה אל עבדיו הנביאים למען יבקשו רחמים וכמ"ש המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, אבל הנעשה מעצמו על ידי חולי יעלם מהנביא ומזה הוציא שלא חטאה ולא בא זה אליה בעבור חטאה:

ותחזק ברגליו. להשתחוות לו ולהתחנן לפניו בעד בנה והנה נגש גחזי לדחותה ולהסירה שלא תכנע לפני הנביא כל זה ההכנע או אולי עשה זה לכבוד אלישע כי יודע שאין רצונו שתתקרב אליו אשה כל כך: