מְלָכִים ב׳ ד׳ · כ״ד

נְהַג וָלֵךְ. מַהֵר.

אַל תַּעֲצָר לִי. אַל תְּעַכֵּב עַל יָדִי אֶת הָרְכִיבָה.

וְזָרֵיזַת אֲתָנָא וַאֲמַרַת לְעוּלֵמָהָא דְבַר וֶאֱזֵיל לָא תִדְחוֹק עֲלַי לְמִרְכַּב אֱלָהֵין כַּד אֵמַר לָךְ:

ותחבוש. קשרה האוכף:

נהג ולך. נהג האתון ולך אתה, ואל תתעכב בעבורי, שארכב אני בה, כי אם כאשר אומר לך עמוד, אז תעמוד:

תעצר. תעכב, כמו (שופטים יג טו): נעצרה נא אותך:

השאלות: למה חבשה היא את האתון ולא הנער:

ותחבוש האתון מפני שהיה הנער נער קטן בהכרח שאם לא כן היה אסור לה ללכת עמו בשדה לבדה משום יחוד, חבשה האתון בעצמה לזרז הדבר, ובמר לבבה הלכה רגלי, ותאמר אל נערה בל יעצר האתון בשבילה כדי שתרכב, כי אם כשתאמר לו וכן הלכה ברגלה עד שבאה אל הר הכרמל:

היום לא חדש ולא שבת. ידמה שבימים האלו היו באים לפני הגדולים לשמוע דבריהם והם יורו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

ותחבוש האתון. ר"ל שכאשר חבשה האתון על יד משרתה אמרה לו שינהג האתון וילך לפניה ולא יעצור בעבור' האתון מללכ' כדי שתרכב על האתון אם לא תאמר לו שתרצ' לרכוב בעבו' העיפו':