מְלָכִים ב׳ כ׳ · י״א

אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז. יוֹם שֶׁמֵּת אָחָז, נִתְקַצֵּר הַיּוֹם וּמִהֵר הַצֵּל לֵירֵד עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִסְפָּד, וְאוֹתָן עֶשֶׂר שָׁעוֹת חָזְרוּ עַכְשָׁיו לְחִזְקִיָּהוּ.

וְצַלִי יְשַׁעְיָה נְבִיָא קֳדָם יְיָ וַאֲתֵיב יַת טוּלָא בְּצוּרַת אֶבֶן שָׁעַיָא דְנַחֲתַת בְּמַסְקָנָא דְאָחָז שִׂמְשָׁא לַאֲחוֹרוֹהִי עֲסַר שָׁעִין:

ויקרא וגו׳. לעשות האות אשר בחר חזקיה:

במעלות אחז. רצה לומר: זה האות נעשה בהמעלות אשר עשה אחז, ובהם שב הצל אחורנית עשר מעלות. ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין צו א) ששב לאחור כחשבון שמיהרה לרדת בהמעלות ביום שמת אחז, לקצר את היום, להמעיט בהספדו:

במעלות אחז אחורנית. יתכן שבנה אחז אלו המעלות בבית המלכות, והנה שמע מלך בבל כי חלה חזקיה ולזה שלח מלאכיו שם וצוה אותם גם כן שידרשו המופת אשר היו בארץ אז מחיל סנחריב שמתו כלם בזולת יד אדם אך הכם מלאך ה' ולזה אמר ג"כ אשר הי' בארץ ואם היה זה שב אל המופת מהשמש הנה לא היה בארץ לבד אך בכל העולם: