וַיִּפְצְרוּ־ב֥וֹ עַד־בֹּ֖שׁ וַיֹּ֣אמֶר שְׁלָ֑חוּ וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ חֲמִשִּׁ֣ים אִ֔ישׁ וַיְבַקְשׁ֥וּ שְׁלֹשָֽׁה־יָמִ֖ים וְלֹ֥א מְצָאֻֽהוּ׃

עַד בּשׁ. נִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ, לְפִי שֶׁנָּטַל גְּדֻלָּתוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיָּשׁוּב, כָּל זֶה רָאִיתִי בַּתּוֹסֶפְתָּא דְּסוֹטָה.

וְאַתְקִיפוּ בֵּיהּ עַד סַגְיָא וַאֲמַר שְׁלָחוּ וּשְׁלַחוּ חַמְשִׁין גַבְרָא וּבְעוֹ תְלָתָא יוֹמִין וְלָא אַשְׁכְּחוֹהִי:

עד בוש. עד אשר נתאחר זמן רב, שהפצירו בו לתת להם רשות לשלוח:

ויפצרו. ענין רבוי הדברים, להעביר האדם מרצונו, כמו (בראשית לג יא): ויפצר בו ויקח:

בוש. ענין איחור, כמו (שופטים ג כה): ויחילו עד בוש:

ויפצרו בו עד בוש. ר"ל הרבו כל כך דברים עד שהיה לו בשת מלחלוק תמיד על דבריהם ולזה אמר להם שלחו מצד המוסר להניחם לעשות רצונם אך דבריו היו באופן שכשאמרו שלחו היה ראוי שיובן ממנו שלא ישלחו מצד דבורו כי פעמים יש הן שהוא כלאו ולזה אמר הלא אמרתי אליכם אל תלכו כי ידע אלישע שלא יראה לאדם אליהו בזה העת כי הסתירו ה':