מְלָכִים ב׳ י״ז · כ״א

אֲרֵי אִתְפְּלִיגוּ בֵית יִשְׂרָאֵל עַל דְבֵית יְהוּדָה וְאַמְלִיכוּ יַת יָרָבְעָם בַּר נְבָט וְאַטְעֵי יָרָבְעָם יַת יִשְׂרָאֵל מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ וְחַיְבִינוּן חוֹבָא רַבָּא:

כי קרע ישראל. רצה לומר: וזהו בעבור אשר כל ישראל התחילו בעבירה, כי הם מעצמם קרעו ונפרדו ממלכות בית דוד, ופי ה׳ לא שאלו:

וידח ירבעם. וזה היתה סיבה שהדיחם ירבעם בעגלי הזהב, כי בראותו שמרדו במלכות בית דוד, חשש פן גם בו ימרדו כאשר יבואו לירושלים, ולזה עשה העגלים, למנעם מלכת לירושלים כמו שנאמר במלכים א (יב כו כח), אבל אם היו שואלים בדבר ה׳, ומלך על פיו, לא היה בא לכלל זה:

(כא-כב) כי קרע באר הטעם שהשליך זרע ישראל לבדו ולא גם יהודה עמהם, א. כי ישראל היו המתחילים בחטא שהם קרעו א"ע מעל בית דוד, והיו נדחים מירבעם, והחטא הזה נמשך אצלם כל משך ימי מלכי ישראל, וזה שכתוב וילכו בני ישראל בכל חטאות ירבעם לא סרו ממנה, כי הגם שעבודת הבעל נשבת בימי יהוא ובניו, העגלים עמדו עד סוף ימי מלכותם כי היה להם סבה חזקה מצד שקרעו מעל בית דוד ולא יכלו לעלות לירושלים ששם מלכי בית דוד:

וימליכו את ירבעם בן נבט. אמר זה כי ישראל המליכוהו מעצמם אף על פי שכבר ייעד הש"י על יד נביאו הנה נבחר זה אז מעצמם לא על ידי נבי' ואולם בעת ההוא נהפך לבב ירבעם לרע, ולו היו שואלים פי נביא לא היה בוחר בו כמו שמצאנו בשאול שאף על פי שנמשח למלך אמ' הש"י לשמואל כי נחם כי המליכו כ"ש בזה שלא נמשח:

וידא ירבעם את ישראל. וידא כתוב וידח קרי והכתי' הוא מענין ידו גורל והרצון בו וישליך וכן כונת הקרי מסכמת לזה הענין כי ההדחה מתיחסת מאד אל ההשלכה: