וַיִּמְאַ֨ס יְהֹוָ֜ה בְּכׇל־זֶ֤רַע יִשְׂרָאֵל֙ וַיְעַנֵּ֔ם וַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּיַד־שֹׁסִ֑ים עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר הִשְׁלִיכָ֖ם מִפָּנָֽיו׃

וְקָץ יְיָ בְּכָל זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְעַנִינוּן וּמַסְרִינוּן בְּיַד בְּזוֹזִין עַד דְאַגְלִינוּן מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִנְתֵּיהּ:

וימאס. רצה לומר: עם כל זאת לא מאס עתה רק בישראל:

מפניו. מארצו:

ויענם. מלשון עינוי:

שוסים. בוזזים, כמו (שמואל א כג א): והמה שוסים:

וימאס, לכן ראה להעניש את ישראל בהשגחתו כדי שיראו יהודה ויקחו מוסר ולא ימשכו אחרי מעשיהם והיה זה בהדרגה, תחלה ויענם בעוני, ואחר כך ויתנם ביד שוסים כמו שהיה בימי יהואחז שאבדם מלך ארם, עד אשר השליכם לגמרי מארצם וישליכם אל ארץ אחרת רחוק מפני השגחתו:

ויענם ויתנם ה' ביד שוסים. זכר זה כי כבר עשה הש"י בהדרגה כמו שזכר בתורה והוא שכבר ענה ישראל ברעב ובמה שידמה לו ואחר זה נתנם ביד אויבים היו שוללים אותם ואח' זה השליכם מעל פניו והגלה אותם אל ארץ אחרת: