מְלָכִים ב׳ ט״ז · ט״ו

לְבַקֵּר. לִפְרָקִים, לִכְשֶׁיַּעֲלֶה בְּלִבִּי לְבַקְּרוֹ.

וּפַקֵיד מַלְכָּא אָחָז יַת אוּרִיָה כַּהֲנָא לְמֵימָר עַל מַדְבְּחָא רַבָּא אַסֵיק יַת עֲלַת צַפְרָא וְיַת מִנְחַת רַמְשָׁא וְיַת עֲלַת מַלְכָּא וְיַת מִנְחָתֵיהּ וְיַת עֲלַת כָּל עַמָא דְאַרְעָא וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן וְכָל דַם עֲלָתָא וְכָל דַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא עֲלוֹהִי תִּזְרוֹק וּמַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא יְהֵי לִי לְבַקָרָא:

המזבח הגדול. כי את מזבח החדש עשהו גדול משל שלמה:

עולת הבקר. הוא תמיד של שחר:

מנחת הערב. זה תמיד של בין הערבים:

לבקר. לדרשו בעת מן העתים שיעלה על לבו להקטיר עליו:

לבקר. לדרוש, כמו (ויקרא יג לו): לא יבקר הכהן:

וגם צוה ברשעתו שכל הקרבנות יקרבו עליו, ומזבח הנחשת יהיה רק לבקר לפעמים, באופן שהכהן עשה כל הקרבנות על מזבח הזה:

והנה קרא אחז המזבח ההוא אשר בנה מזבח הגדול כי אולי היה יותר גדול השיעור או מפני שהיה אצל מחשבתו יותר נכבד: ומזבח הנחשת יהיה לי לבקר ר"ל כי לפעמים ארצה לראותו ולבקרו להעלות עליו: