כִּי־רָאָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־עֳנִ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֹרֶ֣ה מְאֹ֑ד וְאֶ֤פֶס עָצוּר֙ וְאֶ֣פֶס עָז֔וּב וְאֵ֥ין עֹזֵ֖ר לְיִשְׂרָאֵֽל׃

מֹרֶה מְאֹד. מֵצֵר מְאֹד, קונטריאי"ש בְּלַעַ"ז, כְּמוֹ: אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ: מַמְרִים הֱיִיתֶם: וַתִּהְיֶי מֹרַת רוּחַ. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: מוֹרֶה מְאֹד, יָרוּד מְאֹד, לְשׁוֹן: יָרָה בַיָּם.

אֲרֵי גְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דְיִשְׂרָאֵל תַּקִיף לַחֲדָא וְאִינוּן מְטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין וְלֵית דְסְעֵיד לְיִשְׂרָאֵל:

כי ראה וגו׳. לא בזכותם, רק כי ראה ענים, המשתנה ומתחלף מרעה אל רעה, ונכמרו רחמיו:

ואפס עצור. לא נשאר בידם העושר הכנוס בבית, ולא המקנה העזוב על פני השדה:

מורה. מלשון תמורה וחלוף:

ואפס. הוא כענין לא:

כי ראה רצה לומר שלא היה זה על ידי שעשו תשובה רק שראה ה' שעל ידי ענים הם ממרים מאד, וכמתיאשים מכל תקוה מפליגים ברשעתם, וכיון שאינו מועיל בדרך העונשים וגם ראה שאם יניחם כך יאבדו כי אפס עצור וכו':

כי ראה את עני ישראל מורה מאד. ר"ל אע"פ שהי' מורה מאד את פי השם ית' במה שעזבו את בריתו:

ואפס עצור ואפס עזוב בישראל. ר"ל שסרו קניניהם העצורים בבית והעזובים בשדה: