מְלָכִים ב׳ י״ד · כ״ו

מֹרֶה מְאֹד. מֵצֵר מְאֹד, קונטריאי"ש בְּלַעַ"ז, כְּמוֹ: אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ: מַמְרִים הֱיִיתֶם: וַתִּהְיֶי מֹרַת רוּחַ. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: מוֹרֶה מְאֹד, יָרוּד מְאֹד, לְשׁוֹן: יָרָה בַיָּם.

אֲרֵי גְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דְיִשְׂרָאֵל תַּקִיף לַחֲדָא וְאִינוּן מְטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין וְלֵית דְסְעֵיד לְיִשְׂרָאֵל:

כי ראה וגו׳. לא בזכותם, רק כי ראה ענים, המשתנה ומתחלף מרעה אל רעה, ונכמרו רחמיו:

ואפס עצור. לא נשאר בידם העושר הכנוס בבית, ולא המקנה העזוב על פני השדה:

מורה. מלשון תמורה וחלוף:

ואפס. הוא כענין לא:

כי ראה רצה לומר שלא היה זה על ידי שעשו תשובה רק שראה ה' שעל ידי ענים הם ממרים מאד, וכמתיאשים מכל תקוה מפליגים ברשעתם, וכיון שאינו מועיל בדרך העונשים וגם ראה שאם יניחם כך יאבדו כי אפס עצור וכו':

כי ראה את עני ישראל מורה מאד. ר"ל אע"פ שהי' מורה מאד את פי השם ית' במה שעזבו את בריתו:

ואפס עצור ואפס עזוב בישראל. ר"ל שסרו קניניהם העצורים בבית והעזובים בשדה: