מְלָכִים ב׳ י״ג · כ״א

וַהֲוָה עַד דְאִינוּן קָבְרִין גַבְרָא וְהָא חֲזוֹ יַת מַשְׁרִיתָא וּרְמוֹ יַת גַבְרָא בְּקִבְרָא דֶאֱלִישָׁע וַאֲזַל וּקְרֵיב גַבְרָא בְּגַרְמֵי דֶאֱלִישָׁע וַחֲיָא וְקָם עַל רִגְלוֹהִי:

ויהי הם. רצה לומר: פעם אירע כשהיו קוברין איש אחד, ראו גדוד מואב בא:

בקבר. סמוך להקבר:

וילך ויגע. כאשר השליכוהו, נתגלגל עד הקבר ונגע בעצמות אלישע:

ויחי. המת ההוא, וזהו על כי לא רצה אלישע שישכב אצלו:

ויהי, ובאשר אחר י"ב חדש כבר נתעכל הבשר חשבו שאין להקפיד בזה ומפחד הגדוד השליכו את האיש בקבר אלישע עד שנגע בעצמותיו, ויחי ויקם על רגליו לצאת משם, כי גוף הצדיק ועצמותיו שהיו ארון מיוחד לקדושה אין ראוי שיגע בהם חול:

ויחי ויקם על רגליו. תחיה שלימה עד שכבר קם על רגליו לא כמו שהיה הענין בבן השונמית שהיתה תחייתו מעט מעט אך זה שב תכף לכחו לעמוד על רגליו או אפשר שיהיה הרצון בזה שכבר חיה לקום על רגליו לא ללכת לביתו לענינו הראשון אך היה זה להוציאו מהקבר ההוא לכבוד אלישע: