לְהַטּ֥וֹת לְבָבֵ֖נוּ אֵלָ֑יו לָלֶ֣כֶת בְּכׇל־דְּרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֤יו וְחֻקָּיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֔יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אֶת־אֲבֹתֵֽינוּ׃

לְאַפְנָאָה לִבָּנָא לִדְחַלְתֵּיהּ לִמְהַךְ בְכָל אוֹרְחָן דְתַקְנָן קָדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי דְפַקֵיד יַת אֲבָהָתָנָא:

להטות וכו׳. כמו שהטה לבב אבותינו, בהיות הדבור מצוי להם:

להטות לבבנו אליו. ר"ל שיהי' השם עמנו באופן שישתדל להטות לבבנו אליו לעבודתו כשנחטא לו כמו שעש' לאבותינו בהיותם במדבר ולא יעזבנו על חטאתנו ולא יטשנו בשיסלק השגחתו ממנו: