כִּ֣י יֶחֶטְאוּ־לָ֗ךְ כִּ֣י אֵ֤ין אָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יֶחֱטָ֔א וְאָנַפְתָּ֣ בָ֔ם וּנְתַתָּ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וְשָׁב֤וּם שֹֽׁבֵיהֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הָאוֹיֵ֔ב רְחוֹקָ֖ה א֥וֹ קְרוֹבָֽה׃

אֲרֵי יְחוֹבוּן קֳדָמָךְ אֲרֵי לֵית אֱנָשׁ דְלָא חָטֵי וְיֵחוּל רוּגְזָךְ בְּהוֹן וְתִמְסְרִינוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְיִשְׁבּוּנוּן שׁוֹבֵיהוֹן לַאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דִרְחִיקָא אוֹ קְרִיבָא:

כי אין אדם וכו׳. רצה לומר: אם אין בהם אדם אשר לא יחטא, בכדי להגן הוא על כולם, ואז בודאי תאנף בם:

ואנפת. ענין כעס, כמו (שם יב א) אודך כי אנפת בי:

ושבום. מלשון שביה:

כי יחטאו זאת שנית אם יחטאו וה' יתאנף בם ועי"כ ישבם האויב חוץ לא"י:

כי יחטאו לך. זכר עתה מין אחר מהתפלה חוץ מבית המקדש והוא כשיגלו ישראל מעל אדמתם על רוב חטאיהם ושבו אל הש"י בארץ שוביהם והתודו את עונם ואת חטאתם אשר חטאו בהם ויכירו כי עונותיהם סבבו להם כל זה הרע וישובו אל הש"י ללכת בדרכיו בכל לבם ובכל נפשם והתפללו אליך לצד ארץ ישראל נכח ירושלים ובית המקדש שמע ה' תפלתם ותחנתם עשה משפטם לפי היות לבבם אליך בעת התפלה בדרך שתסלח חטאיהם וגם פשעיהם שהם על דרך המרד ותתנם לרחמים לפני שוביהם ורחמום בארץ שהם גולים בה והנה לא בקש שישמע תפלתם מהגלות כי זה ממה שיצטרך אל עוצם ההשגח' הפרטית ושישלם עון העם היושב אז בארץ ישראל כאמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה: