מְלָכִים א׳ ו׳ · ל״ה

וְקָלַע כְּרוּבִים. עַל הַדְּלָתוֹת.

מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה. הַזָּהָב מְכֻוָּן עַל חִקּוּק הַצּוּרוֹת, שׁוֹקֵעַ בִּמְקוֹם שִׁקּוּעוֹ, וּבוֹלֵט בִּמְקוֹם בְּלִיטָתוֹ, שֶׁיִּהְיוּ הַצּוּרוֹת נִכָּרוֹת בּוֹ.

וּגְלַף כְּרוּבַיָא וְצוּרַת דִקְלִין וְאַטוּנִין שׁוֹשַׁנִין וַחֲפָא דַהֲבָא מְכַבֵּשׁ עַל צוּרָתָא:

וקלע כרובים. עוד צייר עליהם כרובים וגו׳:

מישר על המחוקה. היה מרדד את הזהב, להיות מיושר ושוה על חקיקת הציורים אשר על הדלתות, להיות שוקע במקום שקועו, ובולט במקום בליטתו, לבל יבטל הזהב צורות הציורים, אבל יהיה נראה זהב:

המחקה. מלשון חקיקה:

וצפה זהב, ר"ל כי בדביר רדד הזהב על הכרובים היינו שהתיך הזהב באופן שנכנס לתוך המחוקה בעוביו ובשיעורו, אבל בהיכל היה הזהב, מיושר על המחוקה היינו שהניח טסי הזהב ביושר ואח"כ הקיש בקורנס עד שנכנס הזהב לתוך החיקוי, ובזה לא היה צריך זהב רב כ"כ, וזה ממעלת הדביר נגד ההיכל:

וקלע כרובים וגו' וצפה זהב מיושר על המחקה. ר"ל שהיה יורד הזהב ביושר על החקוק שם מאלו הציורים בדרך שהצורות תהיינה נראות בזהב: