וְלִשְׁלֹמֹ֞ה שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נִצָּבִים֙ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִלְכְּל֥וּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וְאֶת־בֵּית֑וֹ חֹ֧דֶשׁ בַּשָּׁנָ֛ה יִהְיֶ֥ה עַל־[הָאֶחָ֖ד] (אחד) לְכַלְכֵּֽל׃ {ס}

וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ. כָּל סְעוּדָתוֹ, וּמַאֲכַל הַסּוּסִים, וְכָל צָרְכֵי הוֹצָאָה.

וְלִשְׁלֹמֹה תְּרֵי עֲסַר אִסְטַרְטִיגַיָא מְמַנָן עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וּמְסוֹבְרִין יַת מַלְכָּא וְיַת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ יַרְחָא בְּשַׁתָּא מָטֵי לְחָד לְסוֹבָרָא:

על כל ישראל. המה היו ממונים על כל ישראל, לקחת מהם די צורך פרנסת בית המלך, וכל אחד כלכל חדש בשנה, וגבה מבני אנשי המחוז אשר הועמד עליו:

וכלכלו. ענין הספקת הצורך, כמו (שמואל ב יט לג) והוא כלכל את המלך:

שנים עשר נצבים על כל ישראל. ר"ל שהיו על כל ישראל לגבות מהם זה המס והיה יודע כל אחד מהם החלק מישראל אשר בגורלו לפרנס המלך וביתו בחדשו בדרך שיפרנסוהו כלם כל השנה: