מְלָכִים א׳ כ״ב · ל״ד

וְאִישׁ מָשַׁךְ. זֶה נַעֲמָן.

לְתֻמּוֹ. לֹא יָדַע שֶׁהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן. יֵשׁ שִׁרְיוֹנוֹת שֶׁהֵם עֲשׂוּיִין קְלִפִּים קְלִפִּים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים, וְהַקְּלִפִּים נוֹפְלִים עַל נִקְבֵי הַשִּׁרְיוֹן וְסוֹתְמִין אוֹתָן, וְהֵם קְרוּיִין דְּבָקִים.

וְגַבְרָא נְגַד בְּקַשְׁתָּא לְקִבְלֵיהּ וּמְחָא יַת מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל בֵּין דִבְקֵי וּבֵין שִׁרְיָנָא וַאֲמַר לְמַרְכַּבְנֵיהּ אִתְחֲזַר לַאֲחוֹרָךְ וְאַפֵּיקְנִי מִן מַשְׁרִיתָא אֲרֵי מְרַע אֲנָא:

לתמו. בתמימות, שלא נתכוון לאחאב, שהרי לא היה ניכר:

בין הדבקים ובין השרין. השריון הזה, מעשהו מברזל כעין לבוש, ועשוי נקבים נקבים ודבוקים בו קליפים כעין קשקשים וכמו שנאמר (שמואל א יז ה): ושריון קשקשים הוא לבוש, ועשוים הם לסתום נקבי השריון, לבל יכנס בהם חץ, והם הם הקרוים דבקים, כי המה דבוקים בהשריון, ולזה אמר שבא החץ בין אחד מהקשקשים ובין השריון ונכנס בנקב השריון ונתחב בהגוף:

לרכבו. הוא המוליך את הרכב:

הפוך ידך. לשוב לאחור:

החליתי. נעשיתי חולה, ולא גלה לרכבו שהוכה, שלא יבעית אותו, ויוָדַע לכולם וינוסו מן המלחמה:

ואיש משך בקשת לתמו. ר"ל שלא היה מתכוין להכו' שום אדם והיה מאת הש"י שירה החץ באופן שהכה מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין והרצון בזה שהכהו בין קשקשת לקשקשת מקשקשי השרין והנה הרצון באמרו ובין השרין והוא באור למה שאמר בין הדבקי' כי הדבקים הם בשרין או אולי על השרין היה כלי זין אחר עשוי מחתיכות ברזל דבקות ורוכבות זו על זו והנה מאת הש"י שבא החץ בין הדבקי' כי בזולת זה לא היה יכול להכנס החץ בו ואחר זה קרה גם כן שהמקום אשר הכה בשרין היה בין קשקשי השרין בדרך שנכנס החץ בגופו:

כי החליתי. לא רצה להגיד כי הוכה כדי שלא ירך לב ישראל אבל אמר כי באהו החולי ולזאת הסבה היה המלך מעמד במרכבה נוכח ארם כל היום ההוא כדי שלא יסורו ישר' מהמלחמה ויתחזקו להלחם עם ארם: