וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹא־אָ֥כַל לָֽחֶם׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
וַאֲתָא אַחְאָב לְבֵיתֵיהּ נְסִיס וְדַוָי עַל פִּתְגָמָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ נְבוֹת יִזְרְעֶאלָה וַאֲמַר לָא אֶתֵּן לָךְ יַת אַחְסָנַת אֲבָהָתָי וּשְׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ וְאַסְחַר יַת אַפּוֹהִי וְלָא אֲכַל לַחֲמָא:
ויסב. החזיר פניו אל הקיר, כדרך המיצר ודואג:
השאלות: למה בא סר וזעף ולא אכל לחם, והוא לא דבר אליו דברים קשים רק לא רצה לעזוב נחלת אבותיו ומה כל הרעש הזה, ולמה כפל אשר דבר אליו ויאמר:
ויבא אחאב לא נתפעל על שלא רצה לתת לו הכרם, רק על הדברים שדבר, שבזה בזהו על עזבו נחלת אבותיו ואלהי ישראל, וגם כי נגעו הדברים בלבו כדרך הרשעים שמלאים חרטה, כי הוסר בדברים, וז"ש שבא סר וזעף שהיה רוחו סרה מאתו, לא על גוף המעשה שלא השיג הכרם רק על הדבר אשר דבר אליו (ר"ל אחר שכוונת הדבור היה לקלוע אליו למטרה במ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי) , שידע שבאמירה זו דבר אליו דברי תוכחה, ולכן שכב על מטתו ולא אכל לחם מרוב צערו:
וישכב על מטתו. הנה מרוב הכעס לא רצה שיהיה לו עסק עם האנשי' אבל שכב על מטתו והסב פניו אל הקיר שלא ירא' האנשי' בבאם לפניו ומרוב הכעס גם כן לא רצה לאכול:
