וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכׇל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃

וּקְרָא מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל לְכָל סָבֵי אַרְעָא וַאֲמַר דְעוּ כְעַן וַחֲזוֹ אֲרֵי בִישְׁתָא דֵין בָּעֵי אֲרֵי שְׁלַח לִי לִנְשַׁי וְלִבְנַי וּלְכַסְפִּי וּלְדַהֲבִי וְלָא מְנָעִית מִנֵיהּ:

כי רעה זה מבקש. אין דעתו על השלום כי אם במלחמה, כי שואל דברים שאי אפשר למלאותם:

ולא מנעתי ממני. רצה לומר: וכי לא אמנע ממנו בתמיה:

כי רעה זה מבקש כי דרך המלחמה שבעת יצורו על עיר יקראו אליה לשלום ואם שלום תענה יקבלו עליהם מס ועבדות, ולא יהיו לשלל רק אם יעשו מלחמה, אבל אחר ששלח אלי לנשי וכו' ולא מנעתי ממנו שקבלתי להיות לעבד לו בנפשות ביתי ובמאודי למה יתגרה ברעה, והביא ראיה שמבקש אך רעה לא תועלת עצמו, א. שא"כ למה שלח לנשי ולבני למה הם לו, ב. אחר שלא מנעתי ממנו שיהיו תחת רשותו למה הוסיף, לי תתן: