מְלָכִים א׳ ב׳ · ט׳

כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה. תֵּן לִבְּךָ לִמְצֹא לוֹ עֲוֹן מָוֶת בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, וְזֶהוּ: וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ.

וּכְעַן לָא תְזַכִּינֵיהּ אֲרֵי גְבַר חַכִּים אַתְּ וְתִידַע יַת דְתַעְבֵּיד לֵיהּ וְתָחֵית יַת שֵׂיבָתֵיהּ בִּקְטָלָא לִשְׁאוֹל:

ועתה. הואיל ואתה תמלוך תחתי, אל תנקה אותו מהעון הזה, מבלי לשלם לו גמול הראוי:

כי איש חכם אתה. ותוכל למצוא העילה, את אשר תעשה לו:

שיבתו. רצה לומר: אל תחוש להדרו בעבור שיבתו:

בדם שאול. רצה לומר: לא תניחו למות על מטתו, כי אם ישפך דמו בחרב:

ועתה רצה לומר אני נשבעתי ומחלתי לו ועתה אם יחטא לך אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו והורדת את שיבתו בדם שאול, ואל תמחול לו:

ועתה אל תנקהו. ר"ל אף על פי שהוא עמך ואין לך עליו דרך ותואנה להרגו ולא על מה שחרף וקלל אותו כי כבר נשבעתי לו שלא אמיתהו והנה תעשה בדרך שלא יהיה נקי מהעונש כי איש חכם אתה ותמצא בזה דרכים יתכן בהם שתוכל להגיע עליו עונש המות באופן שתוריד את שיבתו אל הקבר בשפיכות דמים לא כמות כל האדם: