וְהֵשִׁיב֩ יְהֹוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁ֠ים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃

וְיָתֵיב יְיָ יַת חוֹבַת קְטוֹלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ דִשְׁלַט בִּתְרֵין גַבְרַיָא דְזַכָּאִין וְטָבִין מִנֵיהּ וְקַטְלִינוּן בְּחַרְבָּא וְאַבָּא דָוִד לָא יְדַע יַת אַבְנֵר בַּר נֵר רַב חֵילָא דְיִשְׂרָאֵל וְיַת עֲמָשָׂא בַר יֶתֶר רַב חֵילָא דְבֵית יְהוּדָה:

והשיב ה׳. עתה כשיומת הוא, הנה ה׳ השיב עונש דמי חנם על ראשו ומפרש מהו הדם, ואמר: אשר פגע וגו׳:

ואבי דוד לא ידע. עד לא הכם, ואין לאבי אשמה בזה, ועליו העון:

שר צבא יהודה. אולי רק על יהודה לבד שמהו אבשלום לשר צבא:

(לב-לג) והשיב ה' את דמו על ראשו, וכו' ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו, שהשיב שהגם שנדון במיתה, ראוי הוא גם לקללה, כי חוץ מן הדין משפטו קשה יותר, א. שהרג שני אנשים, ב. שהיו צדיקים וטובים, ג. שהרגם בחרב ואבי דוד לא ידע, כי הריגת חרב היה נוהג בדין המלכות, והוא הרגם כאילו היה עפ"י המלך והמלך לא ידע ופגם בזה בכבוד דוד, ד. שהנרצחים היו שרי צבאות ישראל ויהודה, ולכן חוץ ממה שהשיב ה' דמו בראשו, ישובו דמיהם גם בראש יואב ובראש זרעו לעולם והקללות יחולו עליו לא על בית דוד כי לדוד ולזרעו יהיה שלום, וחז"ל אמרו שלא צדק בזה והקללות נתקיימו בזרע בית דוד: