מְלָכִים א׳ ב׳ · ל׳

וַיֹּאמֶר לֹא. שְׁתַּיִם לֹא אֲקַבֵּל עָלַי, קְלָלוֹת שֶׁקִּלְלַנִי דָּוִד אָבִיךָ בְּמִיתַת אַבְנֵר: יָחוּלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב, יְקַבְּלֵם שְׁלֹמֹה עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ אֵצֵא.

וַאֲתָא בְּנָיָהוּ לְמַשְׁכְּנָא דַייָ וַאֲמַר לֵיהּ כִדְנַן אֲמַר מַלְכָּא פוּק וַאֲמַר לָא אֲרֵי כָּא אִתְקְטֵיל וַאֲתֵיב בְּנָיָהוּ יַת מַלְכָּא פִּתְגָמָא לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵיל יוֹאָב וּכְדֵין אֲתֵיבָנִי:

כה אמר המלך צא. היות חשב כי כן דעת המלך, להוציאו בערמה ולהמיתו, שלא לטמא מקום הארון:

לא. כי יואב הבין בדבר שעל כל פנים ימיתנו, ואמר לא אצא כי פה אמות, ודעתו היה להחטיא את שלמה, במה שיטמא אוהל הארון כאשר יהרגו שמה:

וכה ענני. כפל הדבר במילות שונות:

ענני. מלשון עניה ותשובה:

כה דבר יואב וכה ענני משמע שחוץ מן המענה לא כי פה אמות היה עוד דברים ביניהם, שעז"א כה דבר יואב, וחז"ל בירושלמי אמרו שיואב רצה לידון בסנהדרין מפני שהרוגי מלך נכסיהן למלך והרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, ובמדרש אמרו אמר יואב הרוגי ב"ד אין נקברין בקברות אבותיהם מוטב שאמות כאן ואקבר בקבר אבותי, וזה מדויק במ"ש: