מְלָכִים א׳ י״ח · כ״ז

כִּי אֱלֹהִים הוּא. (תַּרְגּוּם:) אֲרֵי אַתּוּן אָמְרִין דַּחֲלָא הוּא.

כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ. שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ דָּבָר עִם יוֹעֲצָיו עַכְשָׁיו, אוֹ מַשִּׂיג וְרוֹדֵף הוּא עַכְשָׁיו בַּמִּלְחָמָה.

וְכִי דֶרֶךְ לוֹ. לְבֵית הַכִּסֵּא.

וַהֲוָה בְּעִדָן טִיהֲרָא וְחַיָךְ בְּהוֹן אֵלִיָהוּ וַאֲמַר קְרוֹ בְקַל רַב אֲרֵי אַתּוּן אָמְרִין דַחֲלָא הוּא דִלְמָא שׁוּעִי לֵיהּ אוֹ אִשְׁתְּדָפָא אִשְׁתְּדִיף אוֹ אוֹרַח הֲוַת לֵיהּ אוֹ דִלְמָא דְמוּךְ הוּא וְיִתְעַר:

כי אלהים הוא. אמר בדרך התול הלא אלהים הוא, ויכול הוא לענות כשישמע, אבל עדיין לא שמע, כי מדבר הוא כעת עם מי, או הוא משיג השגות ומעיין בחכמות, ועל כי הוא טרוד בדבר מה, נבטל ממנו חוש השמע בקצת, או אולי הוא בדרך, ולמרחק המקום לא ישמע, ולזה קראו בקול גדול, ואז עם כל טרדתו יתעורר, ואף אם הוא בדרך מרחוק ישמע בקול גדול:

אולי ישן. או שמא ישן הוא, וכאשר תקראו בקול גדול ייקץ משנתו:

ויהתל. ולעג, כמו (בראשית לא ז) ואביכן התל בי:

שיח. ענין דבור, כמו (תהלים סט יג) ישיחו בי:

שיג. רצה לומר: השגת דבר חכמה:

ויהי בצהרים שאז עקר תקותם בעת תגבורת השמש ויהתל דרך שחוק ולעג אמר דברים הפך כונתו קראו בקול גדול, הנה בתנאי האלהות שלא ימצא במקום עד שלא יצוייר יצטרכו לקרא בקול, לא מצד שהוא ברחוק מקום ולא מצד שיש בו איזה העלמה או עיפות או חסרון ידיעה, והוא אמר אחר שאלהיכם יש לו משיגי הגשם, יוכל להיות שיש לו משיגי הנפש המדברת שתתעלם, או ע"י שהוא מדבר ומשיח מענין אחר, וז"ש כי שיח לו, או מצד המחשבה שחושב ומעיין בענין אחר, וז"ש כי שיג והשגה לו, או שיש לו החסרונות של נפש החיונית שמתנענע ממקום למקום, וז"ש וכי דרך לו, או שיש לו משיגי הנפש הצומחת וחסרונותיה שהיא השינה, שהתחלתה בצמחים ומהם נשתלה באדם מצד שיש בו כח הצומח, וההיתול היה במה שהפך סדר דבריו, שאם היה מדבר עמם שלא לצחוק היה צ"ל בהפך, כי ישן הוא, או דרך לו או שיח לו, שהוא סדר המדרגות ממטה למעלה, והוא שכיון להשפיל עבודתם שאינו אלהים, הורידהו עד חסרון הצומח, ואמר לפ"ז קראו בקול גדול אולי יתעורר משנתו: