ק֣וּם לֵ֤ךְ צָֽרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃

צָרְפָתָה. שֵׁם הָעִיר.

צִוִּיתִי שָׁם. בְּפָמַלְיָא שֶׁלִּי, שֶׁתְּכַלְכֶּלְךָ שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה.

קוּם אֱזֵיל לְצָרְפַת דִי לְצִידוֹנָאֵי וְתִתַב תַּמָן הָא פַּקְדִית תַּמָן אִתְּתָא אַרְמַלְתָּא לְסוֹבָרוּתָךְ:

צרפתה. שם עיר בארץ צידון:

הנה צויתי. רצה לומר: זמנתי שם אשה אלמנה לכלכלך:

הנה צויתי שם, כבר כתבתי כי לא היה אפשר להריק ברכה על לחמו של אליהו, באשר היה זה נגד הכנתו, רק האשה האלמנה היתה צדקת וראויה להריק הברכה בשבילה להחיות נפשה, והיא כלכלה את אליהו מן הברכה שהושפע עליה:

קום לך צרפתה אשר לצידון. לפי שהיה שם צרפת אחרת באמרו וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת אמר צרפתה אשר לצידון:

הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. ר"ל ע"י מופת כי לא היה לה דבר תכלכלהו בו כמו שנתבאר אחר זה ולפי שאמר לו הש"י שהיא תכלכלהו רצה אליהו לקחת המים והלחם מיד האלמנה: