מְלָכִים א׳ י״ז · כ״ד

וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְאֵלִיָהוּ כְּעַן דֵין יְדַעְנָא אֲרֵי נְבִיָא דַייָ אַתְּ וּפִתְגָמָא דַייָ בְּפוּמָךְ אִינוּן קְשׁוֹט:

עתה זה ידעתי. אף כי מאז קראתו איש האלהים, מכל מקום היתה מסופקת בלבה, כי חשבה אולי מפי נביא שמע מה שאמר לה, כד הקמח לא תכלה וכו׳:

ודבר ה׳ בפיך אמת. רוצה לומר: אמת הדבר שגם בראשונה היה דבר ה׳ בפיך, אשר דבר בך ולא שמעת מפי נביא זולתך, כאשר חשבתי מאז:

עתה זה ידעתי כי תחלה הסתפקה עמ"ש לה בשם ה' כד הקמח לא תכלה, שאינו דבר ה' כנ"ל פסוק י"ח, ומצד זה נפל לה ספק גם באליהו אם עשהו בכחו מצד שהוא איש אלהים, או ע"י לאט וכישוף, ועתה ידעתי, א. כי איש אלהים אתה, ב. כי דבר ה' בפיך אמת:

עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת. ידמה שחשבה אותו בדבר כד הקמח וצפחת השמן ששמע זה אליהו מנביא אחר אך הוא לא היה נביא אך כאשר ראתה שהחיה את המת אז נתברר לה כי הוא בעצמו הוא איש אלהים ואמת הוא דבר ה' בפיו: