מְלָכִים א׳ י״ד · י׳

מַשְׁתִּין בְּקִיר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: יָדַע מַדָּע, מֵשִׁית בְּקִירוֹת לִבּוֹ.

עָצוּר וְעָזוּב. עָצוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲזִיק יָד, כְּמוֹ: זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי, וְעָזוּב, שֶׁאֵין לוֹ מַחֲזִיק בַּיָּד.

כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר. הַמְבַעֵר אֶת הַמַּאֲכָל בְּפִיו, לַעֲשׂוֹת גָּלָל, כָּךְ אֲבָעֵר אַחֲרָיו עַד תֻּמּוֹ.

בְּכֵן הָא אֲנָא מַיְתֵי בִישְׁתָּא לְבֵית יָרָבְעָם וֶאֱשֵׁיצֵי לְיָרְבְעָם יָדַע מַדַע וַאֲחִיד וּשְׁבִיק בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲפַלֵי בָּתַר בֵּית יָרָבְעָם כְּמָא דִמְגַנְדְרִין בְּגוּלִילִין עַד דִמְסַיְפִין:

משתין בקיר. הוא הזכר, כי עושה קלוח ומשתין בקיר ולא כן הנקבה:

עצור. העושר, שהוא עצור ומעוכב בתוך הבית:

ועזוב. המקנה, שהוא עזוב בשדה:

בישראל. רצה לומר: בפרסום רב, למען יוסרו:

כאשר יבער. רצה לומר: כאשר המבער יבער את הצואה מבלי ישאיר שארית, כן אבערו עד תומו:

ובערתי. ענין הפנוי מהמקום, כמו (דברים כו יג) בערתי הקדש:

הגלל. הצואה, כמו (יחזקאל ד טו) גללי האדם:

תמו. מלשון תם והשלמה:

(י-יא) לכן וכו' משתין בקיר עצור ועזוב יל"פ שלא יהיה לו משתין בקיר של עצור ועזוב, שאף העצור באסורים והעזוב והעני לא יניח לאחד מבית ירבעם שישתין בקיר ביתו, אבל לקמן (כ"א כ"א ב' י"ד כ"ו) לא משמע כן, ורי"א פי' שלא ישאר לו ממון האצור באוצרות ולא מקנה העזובים בשדה וגם אחרי בית ירבעם אבער כאשר מבערים הגלל ר"ל דברים מגוללים גללים וצואים, וגם המתים לא ינתנו לקבורה:

והכרתי לירבעם משתין בקיר. שלא ישאר לו שום זכר כי הזכר לבדו יוכל להיות משתין בקיר:

עצור ועזוב בישראל. רוצה לומר שיכרית לו עצור ועזוב והנה העצור הוא מה שהוא בידו והעזוב הוא מה שהפקיר ועזב ביד זולתו:

כאשר יבער הגלל עד תומו. אמרו רבותינו ז"ל כי הגלל הוא השן והרצון בו כי השן האוכלת תבער המאכל עד תומו ולפי דעתי שהרצון בו כאשר יבער הרוח המגלגל שיבער כל מה שיפגוש במקום שהוא סובב ועולה משם כן יבער השם ית' אחרי ירבעם עד תומו: