מְלָכִים א׳ י״ג · ד׳

וַתִּיבַשׁ יָדוֹ. נָקַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל צַדִּיק יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ, עוֹמֵד וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָבְשָׁה יָדוֹ, וּבִשְׁבִיל לַעַז הַצַּדִּיק יָבְשָׁה יָדוֹ.

וַהֲוָה כַּד שְׁמַע מַלְכָּא יַת פִּתְגָמָא דִנְבִיָא דַייָ דְאִתְנַבִּי עַל אֱגוֹרָא בְּבֵית אֵל וְאוֹשִׁיט יָרָבְעָם יַת יְדֵיהּ מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא לְמֵימַר אַחֲדוּהִי וִיבֵשַׁת יְדֵיהּ דְאוֹשִׁיט עֲלוֹהִי וְלָא יָכִיל לַאֲתָבוּתֵיהּ לְוָתֵיהּ:

וישלח. הושיט ידו על הנביא, לרמז לעבדיו לתפשו:

ויהי כשמוע המלך אז נפקחו עיניו וראה אותו ושלח ידו עליו, ותיבש ידו אשר שלח עליו ר"ל שהיה הבדל בין המופת של יבושת ידו ובין המופת השני של קריעת המזבח, שמה שיבשה ידו לא היה בדבר ה' רק בעבור אשר שלח עליו, שהיה עונש מיוחד בשביל כבוד הנביא (כמ"ש חז"ל שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) אבל: